​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

 

 

​

​

​

יום שישי, 07.08.2015 - היה או לא היה?

עוזבים את המלון בסנטה פה, לאחר 3 לילות – כבר התרגלנו…

יורדים דרומה ועוצרים ב-Roswell. תחילה במרכז המבקרים ואח"כ במוזיאון ה-UFO.

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

שימו לב לכיתוב על השלט (מתחת ללוגו של Arby's)

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

בקצרה, המוזיאון הוקם בעקבות "תקרית רוזוול" - נחיתת חייזרים (לכאורה) שהושתקה ע"י הצבא וראשי המדינה. המוזיאון מלא עדויות על נחיתת החייזרים והשתקת הפרשה -ברוזוול ובמקומות אחרים.

הגברת בקבלה היתה חביבה במיוחד וביקשה שנסמן עם סיכה צבעונית על מפת העולם מהיכן אנחנו. התפלאנו שיש עדיין מקום לסיכות על המפה. הוסבר לנו שכל חודש מנקים את כל הסיכות למתעניינים - כן, היו שם כמה סיכות על ישראל, אחת על דרום סוריה ואחת בקצה של מצרים -דורבן א' סבור שהסיכות שמייצגות את השכנים שלנו - בעצם שלנו... (בשל חוסר מקום)

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

גם כאן, המוזיאון לא גדול, אבל אין ספק שהנושא שהוא מציג שונה מהמוכר: יש קטעי עיתונות ועדויות שונים ומשונים, קריקטורות על נושא החייזרים, ציורים, תצוגה בנושא – אמת או מתיחה – על מעגלי תבואה וכד' בעולם.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

גם כאן, המוזיאון לא גדול, אבל אין ספק שהנושא שהוא מציג שונה מהמוכר: יש קטעי עיתונות ועדויות שונים ומשונים, קריקטורות על נושא החייזרים, ציורים, תצוגה בנושא – אמת או מתיחה – על מעגלי תבואה וכד' בעולם. העיר הזו חיה חייזרים. היה נחמד, אין צורך להאמין אפילו שהמסרים במוזיאון מנסים לשכנע, אבל בהחלט מעניין ומעורר מחשבות.

 

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

חנות המוזיאון יקרה!

חצינו את הכביש לחנות חולצות ומזכרות – המחיר שם אך במעט זול יותר מהחנות – עדיין יקר לטעמנו!

 

 

ממשיכים לקרסבד. מתמקמים במלון, הולכים לאכול ארוחת צהרים ומתכוננים ללכת לראות בערב את מטס העטלפים המפורסם.

הפארק מרוחק כ 24 מייל מהעיר והדרך מתפתלת בעליה. סביר באור, לא נעים בחושך. הגענו לפארק כרבע שעה לפני שעת "תחילת התכנית", שזה קצת לפני השקיעה. מסתבר שלא היינו לבד –האמפיתאטרון התמלא במהירות וריינג'רית העבירה את זמן ההמתנה בהנחיות ובסיפורי עטלפים, מתובלים בבדיחות...

 

היא ביקשה מהקהל לסמן לה מתי מתחילים עטלפים לצאת מהמערה, היות והיא עמדה עם הגב אליה.

הזמן חולף והדקות נוקפות ופרט לציפורים רבות שמעופפות באוויר לא קורה כלום.

יש תחושה כמו בהמתנה להתפרצות הזקן הנאמן בילוסטון – ומה אם הפעם הם יאכזבו?..

כעבור כעשרים דקות, כשאנחנו עייפים מלהקשיב לריינג'רית מתחילים לראות תכונה מאחוריה – תוך זמן קצר, עשרות או מאות אלפי עטלפים קטנים ושחורים יוצאים בסחרור מפתח המערה (נראה כמו מן מערבולת מים) ונוסקים אל על בטור ארוך ובלתי נגמר! (קצת מזכיר נחיל דבורים) – חבל שאסור לצלם ולעשות רעש, אבל מקבלים בהבנה.

לאט לאט מתחילים אנשים לעזוב לכיוון המכוניות. אנחנו מתבוננים במחזה כרבע שעה ומחליטים ש-זהו, מספיק. כדאי לצאת כשעדיין יש שרידים של אור.

בדרך, משוחחים מספר דקות עם הריינג'רית ומחכימים עוד קצת בנושא עטלפים.

נכנסים למכונית, יוצאים ממתחם המבקרים וממש בסיבוב על הגבעה - מתבוננת בנו איילה, כשלידה שני גורים! סיום מוצלח לחוויה קצת אחרת!

נ.ב. התלבטנו עם לשים פה תמונות של האמפיתאטרון והעטלפים (מהאינטרנט, כמובן) אבל החלטנו לוותר, כי לדעתנו, (לפחות במקרה הזה) חלק מהחוויה זה לא לדעת איך זה ייראה...