יום חמישי, 27.09.2012

התעוררנו ב-06:30 בחוסר חשק מוחלט. ממש לא בא לנו לעזוב את וגאס. גם בגלל שנהננו וגם בגלל שהתרגלנו...

אמא דורבן מכבה את ההשכמה בנייד שלה ומגלה הודעה דחופה מישראכרט, שביקשה ליצור איתם קשר.

לאחר שליחת מכתב לארץ ושיחה עם סבתא אנו מסיימים לארוז.

קצת לפני 08:00 ואנחנו עושים את דרכנו לעבר Denny's. אמנם רציתי שנאכל ארוחת בוקר קלה במלון, אבל אמא דורבן חשבה שכדאי למלא את הבטן של הילדים בפנקייקס לפני היום הארוך הצפוי (רובו ככולו בנסיעה).

חוזרים לחדר. בטלפון מחכות הודעות מסבתא. מסתבר שיש חשש לשכפול כרטיס ה-AMEX של אמא דורבן כי הופיע להם חיוב בדאלאס! דרך הסקייפ, באדיבותה של סבתא יוצרים קשר עם מחלקת הביטחון של ישראכרט. בסיום השיחה גוזרים את הכרטיס.

העיכוב הלא צפוי הזה הביא לכך שיצאנו ב-10:00 מהמלון, למרות שתכננו שעה מוקדמת יותר.

כעבור כשעה של נסיעה רואים שלטים עם שמות של חנויות Fast Food . כשמתקרבים רואים שכתוב עליהם שניתן למצוא את המסעדות האלה במרחק של שעת נסיעה! השלט שאחרי התייחס למרחק שעתיים נסיעה והיה עוד אחד שדיבר כבר על שעתיים וחצי נסיעה...

אחרי שעה אכן הגענו לעיירה Beaty ועצרנו למספר דקות במתחם מזון קטן מקושט לכבוד ההלואין בכל מיני בובות ובלונים מנופחים ענקיים (חתול ענק שהזיז את ראשו ויצור חביב שיצא ונכנס לתוך דלעת כתומה גדולה). רק חבל שהמצלמה נשארה באוטו, אבל לא נורא. במתחם היו SUBWAY, קיוסק קטן וחנות מפעל של סוכריות, שוקולדים ושאר ממתקים ארוזים מכל הסוגים והצבעים – מצאנו ממתק שהתאים לשני הילדים(!) והמשכנו בדרכנו, משוכנעים שעוד כשעה נעצור לצהרים. תכנונים לחוד ומציאות לחוד ככל שהדרך התקדמה ירדנו כל פעם לכבישים יותר ויותר צדדיים עם האיום ש"ב-58 המייל הבאים אין תחנת תדלוק". אפשר לחשוב שלפני השלט היתה. אין לנו מושג מה עושה מי שבאמת זקוק לדלק. אנחנו עשינו שיעורי בית ותדלקנו בוגאס ממש לפני היציאה. כאמור, הכבישים האלו היו כאלה נידחים ושכוחי אל שבקושי עברו שם מכוניות (לפנינו לא היו בכלל, אחרינו אולי שתיים ובכיוון הנגדי היו ממש המון –מספר שאפשר לספור בשתי ידיים). הירידה לכביש 168 היתה המשמעותית ביותר. לא הבנתי איך זה שבהוראות של ה-Google Maps כתוב שלנסוע כ-47 מייל לוקח מעל שעה. תוך זמן קצר התבררה הסיבה. הכביש התפתל והסתובב, עלה וירד, ולמרות התיאורים של הדרך (נדמה לנו ע"י ענת) לחוות את זה ב-Live זה משהו אחר. כנראה שהמהנדס של הכביש היה בתפקידו הקודם מתכנן רכבות הרים!

היו כמה עליות שלא ראינו את הקצה והירידות שבעקבותיהן עשו לנו "קפיצה בבטן" ממש כמו ברכבת הרים או בכיסי אוויר במטוס.

בסיום הדרך הזו, נסענו עוד מספר דקות והגענו לעיירה בישופ החמודה. זכרנו שקראנו בפורום שיש שם מאפייה מיוחדת רק שעם כל הבלגן שהיה לנו הבוקר שכחנו לבדוק מה שמה. עצרנו במקדונלדס המקומי לארוחה קלילה וגם כדי לנצל את ה WIFI כדי לנסות למצוא את השם. לא מצאנו אז פנינו למלצרית. היא שרטטה לנו תרשים על מפית ואנחנו עקבנו אחריו מרחק קצר עד שהגענו למאפייה מקסימה. לא היה אכפת לנו אם זו המאפייה הנכונה או לא – פשוט נכנסנו, הרחנו את הריחות המשכרים, התרשמנו מכל סוגי המאפים והעוגות ויצאנו עם צידה לא קטנה לדרך.

​

​

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

​

משם מרחק לא ארוך ל- Mammoth Lakes,

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

​

מקומנו הנוכחי. המלון – 6 Motel בהחלט לא מסביר פנים. החדר קטן, האינטרנט בתשלום (אבל אין ברירה) ובכלל... לא נורא. זה רק לילה אחד, נקווה שיעבור במהירה. (הוזהרנו שבשעות החשיכה יש אפשרות של ביקורי דובים, כך שאנו מתכוונים לנעול את הדלת וללכת לישון).

בסוף, יצאנו לסיור קצר בעיירה החשוכה, תרתי משמע...

היה חשוך ביותר ובקושי מצאנו את דרכנו לכביש ומשם חצינו לצד השני. רוב הרחוב היה חשוך והחנויות הספורות שהיו מול המלון היו סגורות. עצרנו לרגע בתחנת הדלק של Shell, בחנות הצמודה, ודורבן א' מצא את הקרטיב האהוב עליו. שוחחנו עם המוכר שהתלהב מאוד מרמת האנגלית שלנו וסיפר שהוא מטייל הרבה. החלפנו קצת חוויות וחצינו לתחנת הדלק ממול – כדי להשוות מחירים. המוכר היה משועמם וכלב גדול שימש לו לחברה...

משם חזרנו למלון. למזלנו מצאנו קיצור דרך על הגבעונת ומשם לחדר – מקלחת ולישון.

​

יום שישי, 28.09.2012

קמנו בבוקר אחרי שינה לא משהו (לפחות אנחנו, ההורים), אכלנו ארוחת בוקר מאולתרת – דורבן א' אכל קורנפלקס ואנחנו כריך עם גבינה וביצים מבושלות מוגאס שחיממנו בעזרת מים רותחים שלקחנו מהלובי.

יצאנו צפונה לכיוון לי וינינג. בדרך עצרנו בנקודת תצפית לנוף יפה, ראינו מהדרך את המונו לייק (אליו החלטנו לא להתקרב מפאת קוצר הזמן) והגענו ליוסמיטי.

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

​

​

 

נכנסנו דרך טיוגה פאס – הדרך העולה והמתפתלת אכן יפה, מה שכנראה גרם למכונית שלנו להתבלבל גם והרגשנו שהיא לא סוחבת מספיק... קצת מלחיץ לחשוב שיש אפשרות שניתקע במקום הזה (וזה אחרי ששרדנו את נפתולי הדרך מוגאס..). עצרנו בצד אחד האגמים בכניסה וניסינו לבדוק האם יש בעיה בהילוכים. לאחר מספר דקות הכל הסתדר ואנחנו נשמנו לרווחה.

​

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו לכיוון מרכז המבקרים המזרחי. בדרך ראינו שילוט למרכז מידע ועצרנו שם. ראינו מספר אנשים עומדים ליד שולחן ועליו כל מיני פריטים. מסתבר שהם חיפשו מתנדבים לנקות את הפארק. הם סיפרו לנו שמרכז המבקרים סגור (היי, עדיין ספטמבר, יש מבקרים בפארק) והציעו שבכל זאת ניכנס למרכזון המידע ונתייעץ. האישה החמוצה שאיתה דיברנו המליצה על מספר מצומצם של מקומות לעצירה.

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

 

​

יצאנו משם ובמרחק קצר של נסיעה עצרנו לצלם את כיפת למברט. הדרך הלאה היתה יפה ועצרנו ליד Olmsted Point.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

​

​

לאחר כשעה וחצי ואולי פחות הגענו לאיזור ה-VALLEY. עצרנו מידי פעם לתצפית וצילומים (בין היתר ב-Swinging Bridge, שם רק אמא דורבן ירדה מהרכב וחזרה עם מספר תמונות של הנהר, ברווזים ונוף).

​

​

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

ירדנו בחנייה של מרכז המבקרים ויצאנו לשם רגלית (אין אפשרות אחרת. ההליכה היא של כ-10 דקות).

יש שם מוזיאון נחמד – הגדול מבין אילו שראינו במרכזי המבקרים השונים.

התייעצנו עם הריינג'רית: סיפרנו לה מה המגבלות שלנו מול מה כדאי לראות. היא חידדה לנו את המרחק שנצטרך לנסוע מחר לפי התכנון המקורי שלנו (חורשת מריפוסה) ממקום הלינה שלנו (העיירה מריפוסה – אין ממש קשר) ואז החלטנו ברגע לשנות תוכניות. היא אמרה שהילדים שלנו ישנאו אותנו. בכל זאת, החלטנו לדבוק ברעיון החדש שעוד רגע נפרט.

רגע לפני שנפרדנו ממנה בקשנו ממנה עזרה לגבי חיה שראינו הבוקר שחצתה את הכביש בריצה. החיה היתה גדולה מסנאי, ארוכה ובעלת אוזניים שדומות לשועל. ראינו שיש מספר אפשרויות ואנחנו עדיין לא סגורים מה ראינו. בורסת ההימורים נוטה כרגע לכיוון חיה בשם Ringtail - למרות שהחיה שראינו היתה כהה ולא ראינו פסים בזנבה – מצד שני משחקי אור וצל יכולים לתעתע. החלטנו להמשיך ולחקור את הנושא כשיהיה לנו זמן.

בקיצור, החלטנו לחזור במהירות לאוטו, לוותר על המשך הסיור בעמק (גם ככה יש לנו עומס פארקים ולא יצאנו מגדרנו לגבי מה שראינו עד כה) ולנסוע היישר ל-Glacier Point. הדרך היתה מפותלת, הרכבים לפנינו הזדחלו בקושי. מתישהו גם לא היינו בטוחים שאנחנו בכיוון הנכון (השילוט בפארקים די גרוע, לטעמנו ובמיוחד כשהשלטים מופיעים על הצמתים או נקודות העניין עצמן!) קצת לפני שהגענו למחוז חפצנו עצרנו למספר דקות בתצפית Washburn, שם ראינו פרט לנוף הרבה סנאים מתרוצצים.

​

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדרך המתפתלת והירידה במפלסים מזכירה לנו את אחד הטיולים הרגליים שעשינו אי שם בתחילת הטיול בילוסטון, רק שהפעם הסיור הוא רכוב... מגיעים לחניה ומשם לא סגורים לאן הולכים. חץ אחד מראה לכיוון יוסמיטי Panorama Point והחץ השני מצביע לעבר ה-Glacier Point ומתחתיו כתוב Four Mile Trail ואמפיתאטרון. לא ברור האם המסלול הוא 4 מייל או שמא יש מסלול שאורכו 4 מייל ויש את Glacier Point .... אנחנו מחליטים ללכת לכיוון רחבת הפנורמה - הנוף יפה, מצלמים מספר תמונות ביניהן תמונות של סנאי או שניים (לא שבענו מהם) וממשיכים לעבר מבנה קטן.

​

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

​

 

בשלב זה אנחנו בשני צמדים –דורבן א' ואני שהולכים קדימה ואמא דורבן ודורבן ב' כמה צעדים מאחור. מתישהו אמא דורבן ודורבן ב' לא מוצאים אותנו ומחליטים ללכת בעקבות השלט שמראה לכיוון הנקודה המבוקשת עם ציור של כיסא גלגלים מה שמביא להנחה שהמסלול לא ארוך מידי (בטח לא 4 מייל).הם הגיעו לנקודה הנכונה – אין ספק בכך! רק מה, לא היתה להם מצלמה! הם עברו בכל התצפיות האפשריות וצעדו חזרה לעבר הכניסה. באיזור הפנורמה הם פגשו אותנו והפעם הולכים כולם לעבר ה-Glacier Point , כולל המצלמה!

​

​

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

נכנסים לאוטו, נהנים משארית עוגת התפוחים המדהימה מהמאפיייה של בישופ ומתחילים את העליה למעלה, כשלפתע אני מסב את תשומת לב בני המשפחה ליצור החריג שנמצא ממש לידנו בצד ימין, הולך לאיטו ומתחנן שנצלם אותו! מאוחר יותר, כשצפינו שוב בתמונות, לא היינו בטוחים האם ראינו זאב או שועל... בקיצור, לאחר קריאה באתר הפארק מסתבר שהחיה שראינו היא Coyote !

אין ספק שזו תוספת מבורכת לאוסף החיות שראינו בפארקים השונים.

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

​

​

​

הנקודה הבאה והאחרונה חורשת מריפוסה עם עצי הסקויה. כמעט מגיעים ואז, על יד השלט כתוב שהחניון מלא. רואים שיש שאטל. השעה 5 דקות לפני חמש. אמא דורבן יורדת לברר עם נהג השאטל ומסתבר שעוד מעט יוצא השאטל האחרון ומצד שני הוא אומר שדווקא יש מקום בחניון. מחליטים להמשיך ולנסוע באוטו שלנו. מגיעים לחורשה, לפנינו בדרך רכב אחד ואנו סופרים לפחות 2 מהכיוון השני...

מוצאים חנייה ויוצאים לדרך. בחורשה אכן יש עצי סקויה וזה בניגוד למה שחשבנו שכל החורשה היא מהסוג הזה של העצים. המסלול הוא בעליה לא חדה אך מתמשכת, ההליכה על אדמה קשה, מגיעים למספר נקודות במסלול ביניהן הגריזלי ועוד קצת עד לעץ בשם California. בתוך הגזע של העץ הזה יכולה לעבור כרכרה – מצטלמים בתוכו ומחליטים שזהו, עוצרים.

​

​

​

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

במקור חשבנו לעשות את הסיור הזה למחרת ואנו שמחים שהחלטנו לשנות. אטרקציה נחמדה אך לא שווה בזבוז של חצי יום. יוצאים מהשמורה לכיוון מריפוסה ועוצרים בדרך באוקהרסט כדי לאכול (הריינג'רית אמרה שכדאי לאכול שם כי מריפוסה הרבה יותר קטנה). העצירה הזו מתחילה באור ומסתיימת בחושך. הדרך למריפוסה חשוכה עוד יותר (מעניין איפה הירח המלא הסתתר...) ואורכת כשעה. אנחנו לבד על הכביש במשך כל הדרך פרט למספר המיילים האחרונים. דווקא ממול מופיעים אורות של מכוניות מדי מספר דקות.

חשבנו שמריפוסה זה חור. סיפרו לנו שהיא במקור היתה עיירת כורים. כגודל הציפיות הנמוכות כך היתה ההפתעה. לפי הלובי הגדול יחסי ומסביר הפנים הגענו למקום נחמד (פרט למיקום הרע של החדר במפלס התחתון – מדרגות). פוגשים משפחה ישראלית ומעבירים חוויות דקות ארוכות. החדר מרווח ונעים.

לילה טוב.