יום שבת, 10.08.2013

לאחר ארוחת הבוקר הביתית של חביתות, סלט ולחם עם גבינה (איזה טעים!) נוסעים צפונה.

תוך מספר ק"מ, עוד לפני הכניסה לפארק באנף יש מספר בוטקה לרכישת כרטיסי כניסה.

אנחנו קונים כרטיס משפחתי שנתי בעלות של כ- CAD140. (התלבטנו בינו לבין כרטיסים יומיים, אך היינו די גבוליים ולכן החלטנו לקחת את השנתי). ממשיכים לעבר אגם לואיז. מגיעים אליו קצת אחרי 09:00 בבוקר. דורבנית קצת מאוכזבת מהצבע – טורקיז בהיר – משום מה היא זכרה צבעים כחולים יותר...

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

בעיני השאר הצבע של האגם יפהפה. מצטלמים על השביל המקיף את האגם (שהיה יחסית פנוי) ומחליטים לקחת את המסלול שעולה למעלה, לכיוון אגם אגנס (ולפניו אגם המראה). לא הבאנו בחשבון את השיפוע של

המסלול. הדרך מתארכת ומתארכת, אין שום שלטים בדרך ואין לך מושג כמה עשית וכמה עוד נשאר...

 

בסוף המפלס הראשון יש חלון בין העצים והאגם מציץ מביניהם – תמונה מקסימה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

 

עולים ועולים. לא קל, אבל אנו עומדים בזה יפה. לדורבן א' קשה והוא מקטר, אך ממשיך ללכת!

בסוף בסוף מגיעים לאגם המראה – אגם קטנטן אך צלול המשקף את מה שמסביב, עם סנאים חמודים שקופצים

מבין הסלעים.

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

 

 

לאחר מנוחה והתייעצות בינינו המבוגרים, מחליטים להמר ולהמשיך לעלות קדימה לאגם אגנס

(מרחק של קצת פחות מק"מ משם). עולים ועולים עד שמגיעים למפל חמוד ולידו מדרגות שמובילות לאגם אגנס

שגדול יותר מקודמו ולצידו בית התה המפורסם (יש אחד נוסף במקום אחר בשביל, כך שלא בטוחים מי מהם היה קודם...)

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יושבים על שפת האגם, תופסים שלווה למספר דקות, אוגרים כוחות ומשם יורדים במרץ למטה.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

הפעם, זה יותר קל ולמרות זאת לקראת סוף אחד המפלסים דורבנית מחליקה ומתיישבת ...

לא קרה כלום. ממשיכים לרדת למטה. בכל זאת הדרך ארוכה והזמן מתארך – סה"כ הלכנו לכל כיוון כ-3.5 ק"מ! בשיפוע גדול.

לקראת סוף הירידה, דורבן א' ודורבנית משוחחים עם זוג הולנדים, שעצרו אותם לשאול איזו שפה הם מדברים...

(השאלה הזו חזרה על עצמה מספר פעמים בטיול, אנחנו כבר רגילים...)

השיחה נסובה על הטיול ועל רמת המחירים היקרה באיזור זה של קנדה ושלמרות הכל שוויץ יקרה יותר...

יש לציין שבדרך למעלה, נתקלנו במעט אנשים שעלו איתנו. בדרך למטה, ראינו עשרות אנשים שעולים,

כולל כלבים.

​

​

​

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

משם המשכנו לאגם מוריין המומלץ. כק"מ וחצי לפניו (אז לא ידענו מה בדיוק המרחק) רואים מכוניות בצידי

הדרך. מחליטים להמר ולנסות למצוא חנייה.

נו, באמת...

לאחר שעומדים כרבע שעה במגרש החניה הקטן, עם עוד מספר מכוניות נוספות, בציפיה שמישהו ייצא,

מחליטים לנסוע קדימה. רואים את שפת האגם ובדיוק בסיבוב, במקום שלא בדיוק מותר לחנות בו, עוצרים

למספר דקות ויורדים בתורנות להתרשם מקרוב, כדי שלפחות תהיינה תמונות...

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממשיכים לכיוון היציאה ולאחר כק"מ מצליחים למצוא מקום פנוי (לא פשוט בכלל – גם בגלל העומס וגם בגלל

הגודל של הרכב המפלצתי שלנו). יורדים מהאוטו, מתמרחים היטב בקרם הגנה ויוצאים בצעידה, עם רבים

אחרים, בצד הכביש. בדרך נהנים ממגוון פרחים יפים בכל מיני צבעים. מגיעים לאגם ולא מפסיקים לצלם!

ככל שמסתכלים לעומק האגם, למרחק, מתגלים צבעים יותר ויותר מרהיבים.

צועדים בשביל המקיף את האגם ועוצרים כמעט בכל נקודה אפשרית, בין העצים - נהנים מכל רגע וצבע.

 

המצלמה עובדת ללא ליאות ולא מפסיקה לתקתק...

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

​

 

 

​

​

​

​

עם חלוף הדקות, האגם מקבל צבעים יותר ויותר מרהיבים! לדורבנית קשה מאוד לעזוב ואם היה תלוי בה היינו

נשארים עוד! רגע לפני סוף הביקור, עורכים סיור קצר בחנות המזכרות ומשם - חוזרים למכונית בצעידה מהירה תוך כדי שאנו קולטים את המרחק שעברנו לחניה – זה היה ארוך, אבל שווה!

בדרך לקנמור, עוצרים בבאנף. מוצאים בקושי מקום פנוי בחניון חופשי (לאחר סיבוב לא פשוט בחניון הפצפון

שרק חלקו פתוח לקהל, חלקו האחר שמור לדיירי המלונות) ויוצאים לכיוון מרכז העיירה.

לפתע, הבזק של אור ורעש חד ורם מפלח את השמיים – סופת הרעמים הראשונה שלנו! היו רגעים קצת

מפחידים. מחפשים מחסה ונכנסים למבנה שירותים ציבוריים שנמצא בסמוך.

כשהשאון קצת נרגע יוצאים למרכז המבקרים ומקבלים טיפים לימים הבאים.

​

​

​

​

​

 

 

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​​

שוטטנו קצת ברחוב הראשי ועצרנו לארוחה במקדונלד'ס המקומי, עם המחירים השערורייתיים ביותר שראינו עד כה. נכנסים לחנויות שונות ויוצאים עם מגנט מזכרת למקרר...

חוזרים עייפים לקנמור כדי לנוח ולתכנן את הימים הבאים.

​

יום ראשון, 11.08.2013

לפי התחזית, עוד יום של שמש לפנינו ולכן יוצאים צפונה לכיוון פארק יוהו.

​

​

​

​

​

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

מתחילים במרכז המבקרים בפילד. לפי התרשמות כללית בלבד, זו עיירה כל כך קטנה (אולי 200 בתים בצפיפות), ואנחנו מרוצים שבחרנו להשאר בקנמור 5 לילות, למרות הנסיעות.

 

ליד המרכז יש אגמון נחמד שזכה גם הוא לצילום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

 

לפי המלצת הריינג'רית התחלנו ב-Natural Bridge. מפל מים שעובר בתוך סלע.

 

המסלול קצרצר מאוד מהחניה למפל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

 

 

 

 

 

 

משם ממשיכים לאגם אמרלד, שמצדיק את שמו עם צבעיו המיוחדים.

לפי המלצה שקראנו באתר של סיגלית בר, אנחנו חוצים את הגשר ומסיירים על השביל בין בקתות הלודג'.

בין המבנים והעצים מצליחים להנות מיופיו של האגם. כל כך חבל שהשתלטו על גדות הפנינה היפהפיה הזו...

 

בדרך חזרה לחניה עברנו בחנות המזכרות הקטנה, וגם דרך החלונות שלה ספגנו צבעים מרהיבים.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

​

 

 

 

סיימנו עם הצד הזה של הפארק ופנינו מועדות למפלי טקקאו שבחלקו השני של הפארק.

הכביש אל המפלים מפותל וטומן בתוכו עליות עם סיבובים חדים. באחד מהם אנו רואים תמרור מוזר שלא

נתקלנו בו בעבר עם ציורים של אוטובוס בזויות שונות. לידו מתרחש מחזה משונה ביותר: רואים אוטובוס שעולה למפלס הבא של הכביש ברוורס. שם הוא "לוקח" טיפה אחורה וממשיך בעליה (אותו דבר קורה גם בכיוון

ההפוך...) מסתבר שאין לאוטובוסים מספיק מקום בסיבוב ולכן הם עוברים מפלס ברוורס ומתיישרים אחר כך...

כבר בדרך לחניה מתרשמים מגודלם של המפלים. בשביל אליהם שומעים ציוץ – בטוחים שזו ציפור ומנסים

לאתר אותה. מסתבר שזה... סנאי! הסנאי עומד על שתיים ליד עץ, מצייץ ועושה פוזות לכל מי שעובר ליד.

​

​

​

​

​

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

חוצים את הגשר וצועדים לעבר המפלים. ככל שמתקרבים האוויר נעשה קריר יותר ומתחילים להרגיש טיפות

שניתזות עלינו. ככל שממשיכים רסיסי המים הולכים וגדלים!

יצאנו משם טיפה רטובים, אך מאוד מרוצים!

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

החלטנו לנצל את מזג האוויר הטוב ולהמשיך בכביש הקרחונים צפונה, כדי לחסוך זמן בהמשך השבוע,

ביום הנסיעה לג'ספר.

לאחר שנכנסנו לכביש המדובר, מתחילים לנסוע ולא ממש מבינים על שום מה ולמה יצא שמו של הכביש

למרחוק. יתרה מזו, אנחנו רואים שלטים על אזהרות מפני האכלת חיות הבר וצוחקים בינינו לבין עצמנו

שאנחנו מבטיחים לא להאכיל אותם רק שיתנו לנו לראות אותם...

ואז, פעמיים כי דוב!

רואים שיירה של מכוניות בצד ודורבנית מזהה תוך שניות גוש פרווה שחור בין השיחים, יש!!!

לאחר שנרגענו מהחוויה ממשיכים לנסוע ותוך דקות ספורות רואים עוד שיירה ודב שחור נוסף.

יום המזל שלנו!

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

התחנה הבאה שלנו – אגם BOW. פשוט אין מילים לתאר את יפי הצבעים של האגם.

 

דורבנית מכריזה שהיא רוצה לעבור לגור שם!

​

​

​

 

 

 

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

​

​

 

 

המצלמה מתקתקת ומתקתקת ואישה חביבה מציעה לצלם את כל המשפחה על רקע האגם.

אנחנו מודים לה, מצלמים אותה ואת בן זוגה. מסתבר שהם זוג מעורב – היא תושבת ארה"ב, הוא תושב קנדה.

משום מה, הקנדים מערימים עליה קשיים בהגירה ולכן הם נפגשים מידי פעם ויוצאים לטייל ביחד...

בצער עוזבים את המקום וממשיכים ליעד מפורסם נוסף Bow summit & Pyeto Lake.

גם שמעו של אגם זה יצא למרחוק. דורבנית זוכרת אותו לטובה מהטיול הקודם שלה, קראנו עליו מילים מהללות בבלוג של ענת ותמונתו גם מתנוססת בגאון על כריכת הספר של נטע דגני.

לאחר עליה קצת מאומצת (בדרך עקפנו משפחה מרובת ילדים מאפרת – מתחילים לראות ישראלים...)

מגיעים למעלה לתצפית על העמק והאגם המיוחד – קצהו נראה ככוכב.

אמנם האגם יפה, אך צבעו טורקיז בהיר ולא כחול יפהפה כמו בתמונות – מה קורה בטיול הזה?

 

מי צבע את האגמים בצבעים חדשים?

 

 

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

​​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

בדרך למעלה, פוגשים 2 זוגות ישראלים נוספים ומחליפים חוויות על הרוקי'ס.

כשרצינו לרדת ראינו שביל נוסף, התחלנו ללכת ואז התברר שהוא שביל שמוביל לחניית האוטובוסים. יעני, מי שבא עם הסעה לא צריך להתאמץ ומגיע בקלילות לתצפית...

סה"כ היה לנו היום הספק לא רע של אגמים ומזג האוויר ממשיך להאיר פנים.

מתחילים בנסיעה דרומה, חזרה לקנמור.

מנסים לזהות את השילוט לאגם הקטור, אותו פיספסנו בדרך לכאן.

רגע לפני, תכונה מרובה בכביש – בינגו!

 

עוד דב שחור נוסף לרשימה שלנו.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

​

רוצים לנסות להספיק עוד מקום תיירותי ושמים את פעמינו לאגם Minnewanka.

מוצאים חנייה ומנסים לחפש את תחילת המסלול. בינתיים נתקלים בקבוצת Bighorn sheep שעומדת בצד ולא ממש מוטרדת מההמון. ירדנו לכיוון האגם וראינו קבוצה נוספת של בעלי 4 רגליים חוצה את הכביש הצדדי הכביש שכנראה מקיף את האגם.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האזור היה סגור וראינו גם אזהרות על כביש אחר שנסגר בגלל דובים. בקיצור, העייפות הכריעה אותנו והחלטנו לנסוע לכיוון למספר תמונות. משם חזרנו למלון, לא לפני שעשינו כברת דרך מיותרת בגלל שלא ניתן היה לפנות לכביש הדרוש שהיה גם הוא סגור... מסיימים יום מוצלח בארוחה ביתית: עוף בגריל וסלטי הבית - לנו ההורים, פיצה לדורבן א' ונאגטס לדורבן ב'.

ללא ספק זה היה אחד הימים המהנים והשווים ביותר בטיול!!!

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

יום שני 12.08.2013

העייפות המצטברת מתחילה לתת את אותותיה וכך קרה ששכחנו, אתמול, לשים את השטיחון נגד החלקה באמבטיה. בזמן שדורבן ב' התקלח נשמע לפתע קול חבטה ואחריו צעקות רמות.

דורבן ב' החליק וחטף מכה בבית החזה.

עברנו רגעים לא קלים, אבל הוא יצא בכוחות עצמו ונשם כהלכה.

לאחר מספר דקות של מנוחה במיטה שלנו, הוא התעקש לישון במיטה שלו, למעלה.

ליווינו אותו לשם וגם אחרי שנרדם אני עלה שוב לוודא שהוא נושם בסדר.

לאור הנסיבות וגם לאחר שבועיים וחצי מתישים, החלטנו לתת לילדים לישון קצת יותר ולצאת למסלול נינוח. גם מזג האוויר שנעשה אפרורי ומטפטף השפיע על ההחלטה.

הילדים התעוררו וראינו שדורבן ב' בסדר, למרות שהכאבים נשארו.

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו צפונה, קצת מעבר לבאנף, ועלינו על כביש 1A, שאמור להיות נופי, לכיוון קניון ג'ונסטון. ייתכן ואנחנו כבר רוויים בנופים - הכביש אמנם טבל ביער משני הצדדים, אבל לא הרגיש לנו נופי במיוחד...

הגענו לכניסה לקניון. למזלנו מצאנו חניה (מכוניות חונות כבר ניראו בצד הדרך) והתחלנו לצעוד בשביל הרטוב. כנראה ירד גשם זמן לא רב לפני שהגענו וחשבנו שהגיע הזמן שמזג האויר גם יתחשב בנו!

המסלול עצמו כ-2.5 ק"מ, בעליות וירידות לסירוגין בשביל נוח, רוב הדרך.

החלק הראשון, עד למפל התחתון היה מהנה יותר, כי צועדים על גשר לצד הנהר היפהפה.

הגענו למפל ונכנסנו לראותו מקרוב יותר בתוך מערה חצובה בסלע. אמנם התור היה קצר יחסית אך אנו חיכינו לתורנו להכנס, דקות ארוכות - כי יש מטיילים ששוכחים שאינם לבד ומנציחים את עצמם ואת בני משפחתם בכל וריאציה אפשרית. כשיצאנו ראינו תור הולך ומתארך של אנשים - סה"כ הגענו בזמן...

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משם המשכנו למפל העליון ונהננו מידי פעם מהנהר שנעלם רוב הזמן וממספר מפלונים בדרך.

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

חשוב לדעת, כשמגיעים למפל העליון צריך ללכת על הגשר עד לקצה ממש - אחרת לא רואים את המפל במלוא הדרו! גם הסלעים שליד מרשימים ושווים צילום.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

כאן המקום לתת צל"ש ענק לדורבן ב', שלמרות הכאבים, צעד במלוא המרץ את כל המסלול!

נכנסנו לאוטו ושוב התחיל גשם (ממש יפה שהתחשב וחיכה עד שנסיים).

 

החלטנו לנסוע חזרה לכיוון באנף.

מצאנו חנייה באיזור המוזיאונים .

נכנסנו למוזיאון קטן עם תערוכות שונות ולא ממש קשורות זו לזו ומשם חצינו את הכביש וטיילנו בהנאה במוזיאון קטן ונחמד שמכיל פוחלצים של חיות האיזור . לפי הבחורה בדלפק הכניסה: יש שם חיות לא מעטות שגילן כ-153 שנים!

(עלות : כ-$9 למשפחה).

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

​

 

 

 

 

​

משם יצאנו לשוטט בין החנויות של הכביש הראשי בעיירה.

כשחזרנו, נסענו לעבר המלון המפואר, שנראה כמו טירה. לא מצאנו חנייה והילדים ביקשו לחזור למלון שלנו.

לכן ויתרנו על ביקור מומלץ באתר של מערה ומרחצאות קדומים וכן על אתרים נוספים.

​

יום שלישי, 13.08.2013

דורבנית התעוררה עם עין חצי סגורה, כשמסביב נפוח ביותר.

 

לאחר התלבטות, במקום ללכת לבית מרקחת להתייעצות היא לוקחת טיפות פניסטיל, בתקווה שיעבדו.

(הטיפות האלה מומלצות מאוד לטיפול מיידי נגד גרד של עקיצות ותופעות דומות – עובד מיידית!)

 

נוסעים לבאנף, בפעם השלישית!

בסוף הרחוב הראשי עברנו ליד ה- Cascade Gardens . ראינו שהחניה שם חופשית ולכן החלטנו להשאיר שם את האוטו וללכת ברגל, כק"מ, לכיוון Fairmont Hotel.

התרשמנו מה"ארמון" – מבחוץ ומבפנים.

עלינו מהלובי לקומה הראשונה ומשם לחצר לתצפית על העמק.

 

כשיצאנו לכיוון הכיכר, לצילום, ראינו כניסה למקבץ חנויות ונכנסנו לסיבוב.

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בדרך החוצה, בתוך המלון, ראינו הכוונה למפלי Bow. יצאנו לחצר והתחלנו לרדת בשביל (התלול משהו) למטה.

​

המפלים חביבים, אך נמוכים. צעדנו בשביל המסומן, במעלה המדרגות, בצד הנהר, עד שבשלב מסויים חתכנו

 

בשביל צדדי לכיוון הכביש הראשי. 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

תוך דקות הגענו חזרה ל-Cascade Gardens.

סיירנו בשני הגנים שמשני צידי הבניין של מנהלת הפארקים בקנדה.

 

הגן העליון ססגוני ביותר – המון ערוגות פרחים בין השבילים ומידי פעם יש מבני בטון קטנים.

​

​

​

​

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

​

​

​

​

​

הגן התחתון שונה, אך יפה.

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

​​

​

​

​

​

​

מזג האוויר מאיר פנים ואנו נוסעים לעבר Cave & Basin, שהיה הפארק הלאומי הקנדי הראשון!

זהו פארק קטן שהוקם סביב בריכה של מים חמים, הנמצאת בתוך מערה.. אי אפשר שלא להבחין בריח

הגופרית. בצמוד למערה הזו יש מבנה מודרני יותר ובו חדר תצוגה. שם הוקרן סרטון על האיזור.

דורבנית, בהשראת הטיפות נרדמת למספר דקות ולאחר סיום ההקרנה יוצאים למעלה לתצפית אחרונה

 

ונפרדים מבאנף.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

רגע לפני החזרה לכביש הראשי, פנינו שמאלה לאגמי Vermillon. אחרי מספר דקות השתעממנו וחזרנו

​

על עקבותנו לכיוון קנמור.

 

 

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

​

 

​

​

​

​

​

שעת אחר צהרים מוקדמת. ניסינו להגיע ל- Grissi Lake, עליו קיבלנו המלצה.

היות והשילוט בעיירה ממש לא בנמצא, הסתבכנו מספר פעמים והחלטנו לוותר.

חזרנו למלון ודורבנית ואני פורשים לשנת צהרים (כבר שכחנו מה זה)!

זה הערב האחרון בקנמור ודורבנית מנצלת את הזמן לכיבוס הבגדים. בזמן שהמכונה עובדת במרץ, דורבנית ואני יוצאים להביא פיצה.

לילה אחרון בקנמור – מגיעים לישורת האחרונה של הטיול – ג'ספר הנה אנו באים!

​