יום חמישי, 01.08.2013

התעוררנו מוקדם והילדים עדיין ישנו. חשבנו לצאת קצת יותר מאוחר, אחרי שנעבור באחת מחנויות הכלבו הגדולות. דורבנית בדקה את מזג האויר הצפוי בקרייטר לייק וחשכו עיניה. בשעות הבוקר התחזית דיברה על עננות ומשעות הצהרים סיכוי לסופות ברקים. בלית ברירה שינינו את התכניות: הערנו את הילדים שישנו חזק, אכלנו ארוחת בוקר (הילדים אכלו ופלים, כי הקורנפלקס היה מפונפן מידי, דורבן א' אף אכל יוגורט ואנחנו הוספנו גם טוסטים, בייגלה וביצים קשות.) ויצאנו לדרך. ירד גשם חלש לאורך הקטע הראשון של הדרך. עצרנו פעמיים לפי מה שקראנו בבלוג של ענת: במפלי Tokeete צעדנו במסלול לא ארוך לעבר התצפית, שכלל הליכה לצד נהר שנגלה מידי פעם וגם עליה על כמה עשרות מדרגות. הדרך היתה יפה והתצפית הסופית היתה על מרפסת שנבנתה בגובה, סביב גזע של עץ.

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

עצירה נוספת היתה במפלי Clearwater , שם רואים מיד את המפל הנמוך והרחב (בהחלט שונה מרוב המפלים). המשכנו משם בעליה קטנה על הגבעה, עקב המלצה של משפחה שהיתה שם. ראינו למעלה נהר זורם בינות לעצים. נחמד. 

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

 

לבסוף הגענו בשעה טובה ומוצלחת לקרייטר לייק. ואז בנקודת התצפית הראשונה (כנראה ( Watchman ,

לא רק שהשמיים היו מעוננים, הראות היתה גרועה בשל ערפילים כבדים שהיו באיזור. איזו אכזבה!

​

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

​

​

​

גם בנקודה הבאה לא היה שוני בראות. דיברנו עם ריינג'ר שהנחה קבוצה והוא אמר (בתרגום חפשי): אני שונא לאמר זאת אך למרבה הצער אין צפי לשיפור תנאי הראות, גם לא מחר ...

המשכנו בכביש סובב האגם ועצרנו כמעט בכל נקודה אפשרית בתקווה לזכות אפילו ברסיסים של הכחול המפורסם. דורבנית היתה ממש מתוסכלת. היא היתה כאן לפני המון שנים וזכרה את יופיו של האגם והרגישה תסכול רב. אני דווקא נהניתי מהנוף שמסביב - ההרים הגבוהים ומהמצוקים שנופלים לתוך המים.

בצהריים, כמעט לקראת סוף הסיבוב, עצרנו במרכז המבקרים ב-Rim Village.

בניגוד לתחזית, השמיים דווקא התבהרו והערפילים דהו במקצת, כך שלמרות הכל הצלחנו להבחין סופסוף בקווי המתאר של הגדה שממול ובכחול איכותי יותר של האגם. לסיכום, על אף האכזבה בתחילת היום. זכינו. היה נהדר.

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

 

האגם מצדיק את המוניטין שלו, היה שווה את מאמץ הנסיעה.

דרך אגב, היום כמעט חטפנו התקף לב כשחזרנו לאוטו אחרי שאכלנו ב-Subway וגילינו שתיק הגב ובו 2 הטבלטים שלנו איננו!

 

חזרנו פנימה ולא מצאנו את התיק... הלב שלנו ירד לתחתונים! (סיפורי אימה כבר חלפו בראשנו)

בצמוד היה גם סופר קטן, אליו עברנו כדי ללכת לשירותים בדרך אל האוטו. עברנו גם בו, מיואשים ונפולי פנים, כשלפתע דורבנית ראתה ליד אחת הקופאיות משהו שנראה כמו תיק הפוך.

מסתבר שראו את התיק העזוב והשאירו אותו בדלפק. איזה מזל!

בהמשך הגענו למלון בסט ווסטרן בעיירה La Pine שהעלה את סטנדרט המלונות שלנו לרמות חדשות!

החדר היה אפילו מרווח יותר מהמלון הקודם: חדר ראשי גדול, שירותים נחמדים עם מגבות בצבע קרם-ורדרד!

ואפילו פינת שירות נפרדת עם מקרר, מיקרו, מכונת קפה וקרש גיהוץ.

 

לאחר שהתמקמנו יצאנו רגלית למקדולנדס להשלמת ארוחת הצהרים ( יש בצמוד גם Subway וסופר קטנטן). משם המשכנו באוטו לסופר המקומי לקנות לחם לסנדביצ'ים של מחר ולקניית פיצה לדורבן א'. עייפים מהמאמץ של היום נופלים למיטות בשעה תשע ורבע ורק דורבנית נותרה ערה כדי לעדכן את הבלוג...

​

יום שישי, 02.08.2013

את הבוקר התחלנו בארוחת הבוקר שנקראת דלוקס שהיתה משביעה בהחלט: ופלים, לחמים, ביצים קשות, נקניקיות, יוגורטים, לפתן פירות , מיצים ושתיה חמה . ממנו המשכנו לכיוון Bend ועצרנו במוזיאון High Desert Museum . זה מוזיאון שהנושא המרכזי שלו הוא המדבר. יש שם תצוגות פנימיות: החיים באיזור בעבר, חיות האיזור כמו זוחלים וציפורים, שימור התרבות האינדיאנית דרך אמנות , קצת על דינוזאורים ועוד. בחוץ יש תצוגה של החיים בתחילת המאה שעברה ופינת שקט - ספסלי ישיבה לתצפית על ציפורים ובעלי חיים קטנים. הטבע במיטבו, תופעה שלא זוכים לה בכל יום. המוזיאון מרווח והעברנו בו מעל שעתיים של הנאה. בין היתר נכנסנו להרצאה קצרה על חיות כולל הדגמה של דביבון, קיפוד ענק ובז בחדר ש-2 מקירותיו היו פתוחים לחורשה בה שוכן המוזיאון. בהחלט חוויה שונה. גם חנות המוזיאון שווה ביותר.

כמו כן, יש הנחה למחזיקי .AAA זה לא היה כתוב, פשוט שאלנו ...

רגע לפני שעזבנו את המוזיאון השארנו גלויית תודה שלקחנו בשדה התעופה לפני העלייה למטוס.

​

​

​

​

 

​

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

משם יצאנו בדרך משעממת ביותר לכיוון בויזי. די בתחילת הדרך הכביש הופך פתאום לכביש ללא סימונים, נראה כאילו נכנסנו לכביש פנימי של יער או משהו בסגנון. היות והג'י פי אס מתעקש שאנחנו על הדרך הנכונה ממשיכים קדימה ואכן אחרי מספר מיילים הכביש חוזר להיות נורמלי...

חצי הדרך עד Burns פשוט משעממת וגם נקודות שמופיעות על המפה מתבררות כביתן קיוסק ואולי עוד מבנה או שתיים וזהו... ב-Burns עצרנו לארוחת צהרים קלה בסופר המקומי ובמקדונלדס שליד והמשכנו עוד כשעתיים או יותר, כשהפעם הנוף מעניין יותר, אך הכביש מתפתל, עולה ויורד.

הגענו לפאתי בויזי למלון Towneplace Suits של רשת מריוט במקום שנקרא Meridian.

הפעם קיבלנו סוויטה ענקית: סלון, מטבחון מאובזר, שולחן אוכל ושני חדרי שינה! אבל יש רק חדר שירותים אחד.... הילדים התאהבו בחדר והצטערו שזה ללילה אחד בלבד. הנשים בקבלה היו לבביות מאוד ואחת מהן המליצה על אטרקציות קולינריות לילדים - מקום של דונאטס שרואים בו את פס הייצור, שהיה די שומם בשעה שהגענו. המוכרים התפלאו שלקחנו רק שתיים לדגימה של דורבנית ושלי (בכל זאת היינו אחרי ארוחה בדני'ס).

משם המשכנו רגלית, על ידי חציית הכביש הענקי, למרכז קניות בצד השני לחנות מיוחדת של גלידה. בחנות בוחרים טעמ/ים ותוספות והם מגלגלים את התוספות לתוך הכדור מול העיניים על גבי משטח אבן. לקחנו שרבט Blueberries למבוגרים שבינינו ושרבט לימון עם סוכריות דובונים לדורבן א'.

עולים על הכביש בחזרה למלון ואני שהעייפות מתחילה לתת בי את אותותיה פונה בטעות ימינה במקום להמשיך ישר. המלון שהיה במרחק נגיעה נעלם באופק ואנחנו ממשיכים בכביש המהיר כ-5 מייל עד ליציאה הבאה שתחזיר אותנו לכיוון הנכון. עם כל הצער של הטעות, למזלנו היציאה היתה קרובה יחסית. בכל זאת השעה היתה 22:00 בלילה ולא נעים לנסוע מרחקים בעייפות.

כשחזרנו לחדר, מצאנו על השיש שי קטן של בקבוק מים מינרליים, חפיסת שוקולד של הרשי ו-3 נשיקות הרשי, כתודה על העט שהשארנו לגברת בקבלה...