מג'ורג' (יה) ועד (ג'ורג') וושינגטון
הדורבנים חוזרים למזרח
דרום מזרח – קיץ 2018
הקדמה לא קצרה שמוקדשת לצבא המיוחד מאוד שלנו...
צירוף נסיבות ואירועים יצרו לנו באמצע יולי חלון הזדמנויות לחופשה משפחתית של כשבועיים וחצי. מייד כשאושרו הפרטים, בדקנו היתכנות של טיול משפחתי נוסף .לארה"ב
תוך פחות מ-24 שעות התקשרנו לסוכן שלנו וכעבור 24 שעות נוספות כירטסנו!
חשוב לציין, שהשתעשענו ברעיון הטיול לא מעט זמן, אך פסלנו שוב ושוב בגלל העלויות. ברגע שהסתדרו העניינים, שמנו רשימת 'למה לא' ארוכה בצד אחד, ובצד החיובי, היה רק 'לעזאזל הכסף, מי יודע מתי נוכל לטייל כל המשפחה שוב'. טיעון מנצח שהיטה את הכף.
הפעם, בניגוד לטיולים הקודמים, לא היה לנו מסלול מגובש ואפוי עד הסוף. היה לנו אוסף של רעיונות שנאלצנו להריץ במהירות הבזק כדי לקבע את נקודות הקצה של המסלול.
כחלק מהמוטיב המשפחתי של 'לטייל בכל המדינות בארה"ב', הפור נפל על איזור שלרובו טרם הגענו בעבר (פרט לסופו) – בהתחשב במחירי הכרטיסים ובתקופה.
ספרים של סיגלית בר ונטע דגני הורדו מהמדף והתחלנו לחפש חומר בפורום. מסתבר שהמסלול שבחרנו לא כל כך פופולרי - לפחות מאז שאנחנו בפורום, אבל בעבר היו מספר חברים שטיילו בו ומצאנו מספר סיכומי טיול.
... וכך קרה שפחות משבועיים מרגע שהחלטנו לנסוע, ב 27.07.2018 בבוקר, התייצבנו בהרכב מלא בנתב"ג!
טוב, הגיע הזמן לצאת לדרך.
הדקו חגורות, עוד מעט ממריאים…
מפת המסלול
אטלנטה -> צ'אטנוגה -> פארק הרי הסמוקי -> בלו רידג' -> פארק שננדואה -> גטיסבורג -> פילדלפיה -> וושינגטון הבי
ג'ורגיה --> טנסי --> קרולינה הצפונית --> מרילנד --> פנסילבניה --> וושינגטון די.סי.
יום שישי 27.07.2018
פעם נוספת יצא לנו לבחור בטיסת יום לארצות הברית. בניגוד להשגות כאלה ואחרות שקראנו על יונייטד, אנחנו דווקא היינו מרוצים מהם בעבר. הטיסה שהיתה אמורה לצאת ב-12:15 מהארץ התעכבה בקצת פחות משעה, אבל לא היינו מודאגים, היות והקונקשיין שלנו היה אמור להיות כארבע שעות. זמן סביר בהחלט.
הטיסה עברה בנעימים – בלעיסה ובשינה מידי פעם.
מי שעוקב אחרינו יודע שהדורבנים הצעירים בררנים מאוד בענייני מזון ומאתגרים אותנו כל טיול מחדש. הפעם הופתענו כשמצאו (כל אחד משהו אחר) מה לאכול בכל אחת מהארוחות שהוגשו!
כשהתקרבנו לסוף הטיסה והכל נראה בסדר, הטייס הודיע שיש סערה באיזור ניו-ארק ולכן הנחיתה נדחית והוא בינתיים יעשה קצת סיבובים באוויר עד שיקבל אישור נחיתה…
בינתיים הדורבנים הצעירים הציצו החוצה דרך חלון המטוס וגילו קשת מרהיבה על רקע ניו-ג'רסי. כמובן שעד ששלפנו את הנייד מהתיק היא הלכה ונמוגה…
כאמור, היה לנו (במקור) קונקשיין של ארבע שעות ולכן לא נלחצנו מהמצב.
ירדנו מהטיסה, עברנו הגירה – למרות שעת אחר הצהרים התהליך היה קצר יחסית. מסרנו שוב את המזוודות והמשכנו לכיוון השער של טיסת ההמשך.
הטיסה שלנו תוכננה ל-21:36. כשהעפנו מבט למסכי המידע ראינו שטיסות רבות מעוכבות וחלק לא קטן אף מבוטלות! בשני מקומות בשדה ראינו טור בלתי נגמר של אנשים שחיכו לערוך בירור מעמיק מה הולך לקרות איתם בגלל ביטול הטיסה שלהם... והטיסה שלנו הופיעה בינתיים בזמן המקורי!
כשלושת רבעי השעה לפני ההמראה שמנו פנינו לתורים לבורדינג ולאחר מספר דקות החליטו להעביר לשער שלנו טיסה אחרת שהיתה אמורה לצאת לפנמה... גם הטיסה הזו התחילה להתעכב מסיבות שונות ומשונות ואצל רבים מהנוסעים התחילה לחלחל ההכרה שגם הטיסה שלנו לא תצא לדרכה במועד. נציגת יונייטד נעלמה מהדלפק שליד השער לזמן ממושך וכך קרה שדקות ארוכות אף אחד לא ממש ידע מה עומד לקרות. לאחר המתנה ארוכה של כשעתיים הסתבר שהטיסה לפנמה לא תצא בגלל סיבות טכניות ולא נמסר שום מידע חדש לגבי הטיסה שלנו, שנקבע לה זמן חדש – 23:30.
הזמן עבר לאיטו ואנחנו כבר היינו ממש עייפים ושום פיתרון לא נראה באופק. בשעה 23:15 לערך שמענו בחצי אוזן שיש שינוי בשער... דורבן א' הלך לבדוק את לוח המידע וחזר אלינו עם הבשורה שעלינו לעבור למקום אחר… שעת ההמראה נותרה בעינה – 23:30! רצנו מהר לכיוון השער החדש – מרחק לא קטן ובעקבותינו נוסעים רבים אחרים...
הגענו לשער החדש ואכן מצאנו את פרטי הטיסה שלנו, אך הזמן לא מעודכן. משונה.…
הזמן ממשיך להמתח כמו מסטיק ועובר בעצלתיים כשלפתע הילדים שלנו זיהו שדיילת הקרקע קוראת לאמא דורבן לדלפק. למודי ניסיון ניגשנו בחשש לדלפק, בטוחים שנשמע הצעת – 'כדאי לכם לדחות את הטיסה למחר בתמורה לפיצוי כזה או אחר'... מסתבר שלדיילת הקרקע היו תכניות אחרות. היא שאלה אם אנחנו 4. ענינו בחשש – כן... ואז היא אמרה לנו שאנחנו משודרגים בטיסה למחלקה ראשונה! טוב, בכל זאת טיסת פנים, אבל אוזנינו מסרבות להאמין לטוב הפתאומי שנחת עלינו – נוכל לנסות לישון בתנאים משופרים עד לאטלנטה (גם אם נאלץ לשבת בנפרד...)
יום שבת 28.07.2018 (ממשיכים להמתין לטיסה בשדה התעופה ניוארק)
לפחות פעמיים שינו את שעת הטיסה, אך שום דבר חדש לא קורה...
היה חסר מטוס, אח"כ חסר צוות, וכל צוות טיסה שעבר ליד השער שלנו זכה לקבלת פנים אוהדת,עד שהמשיך הלאה.
לבסוף, הופיע צוות הטיסה שלנו וזכה למחיאות כפיים סוערות וקריאות עידוד.
כשקראו ל"קבוצה 1" לעלות למטוס, הרגשנו בעננים...
נחמד להתיישב בתחילת הטיסה בכיסא מרווח, מבלי לעבור כמעט מטוס שלם.
היות והיינו מותשים – כל אחד מאיתנו הזמין מיץ תפוחים וניסה כמה שיותר מהר לשקוע בשינה כדי לנסות להדביק את הזמן האבוד.
הטיסה עברה מהר יחסית – ככה זה כשישנים בתנאים טובים.
הלכנו דקות ארוכות לעבר המזוודות - אחת מהן יצאה ראשונה למסוע כיאה לנכס של מחלקה ראשונה... חחח לשניה לקח קצת יותר זמן, אבל העיקר שהיא הגיעה.
שדה התעופה באטלנטה,לפני הנחיתה ולאחריה. . שומם, אבל עם תערוכה יפה של דגמי מטוסי וציוד טייסים
סיימנו את כל העניינים הדרושים לקראת ארבע וחצי בבוקר והלכנו לתחנת השאטלים למלונות. השאטל הראשון, לפי המלון אמור להתחיל ברבע לחמש, אך נהגת שאטלים שהיתה בשירות אחד המלונות האחרים שמחה לעזור ולקחה אותנו למלון שלנו.
בקיצור, לקראת חמש הגענו למלון. עשינו צ'ק אין בקבלה ומיהרנו לחדר להתקלח ולהתארגן לארוחת הבוקר. העדפנו לא ללכת לישון כי אז היינו קמים עייפים הרבה יותר. אחרי ארוחת הבוקר והרבה קפה, יצאנו לכיוון משרד ההשכרה של אוויס בעיר (לא בנמל התעופה).
לקחנו את השאטל של המלון לשדה התעופה, לפי עצת פקיד הקבלה. הגענו לתחנת הרכבת "MARTA" ואישה נחמדה עזרה לנו לקנות כרטיסי נסיעה. מסתבר שעל כרטיסים חד פעמיים משלמים מס קטן (+2$) בנוסף למחיר הנסיעה הרגיל – כנראה רוצים לעודד נסיעה חודשית...
,שני גרמי מדרגות נעות בלתי נגמרים , ביציאה מתחנת Marta
הגענו לתחנה באיזור הדאונטאון של אטלנטה ומשם רגלית דרך FOOD COURT של מרכז מסחרי כלשהו לסוכנות ההשכרה. שם חיכתה לנו הפתעה מרה שניה ומרכזית לטיול...
הסוכנות קטנה והיה בה איש אחד בלבד – שהתעקש שההזמנה שלנו פגומה. הוא ביקש לראות הזמנה מפורטת כולל סכום ההשכרה. פשוט נדהמנו! זה לא הטיול הראשון שלנו ואף פעם לא ביקשו מאיתנו סוג כזה של ואוצ'ר. אמרנו לאיש שכבר שילמנו בארץ את הסכום הנדרש ושזה הואוצ'ר שקיבלנו. לא עזר. הוא המשיך להתעקש שצריך הזמנה מפורטת! הוא אמר שהסוכן שלנו טעה ושצריך לדבר איתו. ניסינו להסביר לו שבארץ בשבת אחר הצהרים הכל סגור ואין מי שיענה לנו. אם ככה הוא אמר – אז תבדקו ותחזרו מחר. בלית ברירה התקשרנו לסוכן שלנו (יבורך הווטסאפ – דרכו ניתן להתקשר לארץ.... יש לנו סים אבל עם שיחות מוגבלות לניידים). הוא נדהם לא פחות מאיתנו וניסה ליצור קשר עם נציגת AVIS בארץ. הוא הציע לנו מספר חלופות. שוב מתבזבז לנו זמן יקר ואין לנו שליטה על המצב. בינתיים האיש טיפל בלקוחות אחרים ואדם שישב וחיכה לתורו ניסה לעודד אותנו... לבסוף, איש ההשכרה התרצה חלקית והדפיס הסכם כלשהו ואבא דורבן חתם על כל מה שהיה צריך ובלבד שנוכל סופסוף לצאת לדרך...
מסתבר שגם רכב בקבוצה שהזמנו לא היה זמין וכך קרה שקיבלנו לרשותנו למשך הטיול את הרכב היחיד שהיה במגרש החניה - מפלצת כסופה ששמה בכיס ו/או בבגאז' רכבים לא קטנים... Ford Expedition .. מפואר ומאובזר, אבל ענק. מפחיד לנהיגה וחניה בתוך העיר.
כשהתחלנו לנסוע, גיליתי בתא שליד הנהג חבילת כדורי אקדח עם חור בראש הקליע, נראו מסוכנים. מכיוון שאין לי עניין להסביר איך הגיעו אלי, העברנו אותם אחר כבוד לאיש בתחנה, ועתה סוף סוף יצאנו לדרך.
הרכב: Ford Expedition - ענק בודד במגרש החניה. היה נעים אך מפחיד
