מערב ארה"ב - 2012
חלק 5 -ממשיכים להינות בפארקים של יוטה
יום חמישי, 20.09.2012
למרות שיום נסיעות ארוך לפנינו, החלטנו להאריך אותו עוד קצת ויצאנו ממואב דרך כביש 128 הנופי.
הכביש אכן הצדיק את ההמלצות עליו – נסענו בכביש מתפתל ליד נהר הקולורדו בתוך קניון גדול מימדים ואדום סלעים. אח"כ ירדנו לכביש אחר, שאת חלקו עשינו בדרך למואב ועצרנו לתדלוק וארוחה קצרה באוטו ב-Green River. נקודת העצירה הבאה שלנו היתה בפארק הגובלינים - סוכריה של מקום!
בכניסה, במרכז המבקרים דורבן ב' רכש לעצמו חוברת פעילות של ריינג'ר צעיר והתבקש למלא מספר משימות כדי לקבל סיכת ריינג'ר. עשה לריינג'ר את היום – הישראלי הראשון שלו שמקבל סיכה. נכנסנו לרכב, נסענו מרחק קצר והגענו לאחת הנקודות המיוחדות בטיול. כבר בדרך ראינו מספר גובלינים, אבל המחזה שנגלה לעינינו בנקודת התצפית היה מרהיב!
ירדנו למטה לסייר בעמק. צילמנו והצטלמנו ומאוד התלהבנו ממאות ואולי אלפי הגובלינים הפזורים. חזרנו למעלה לנקודת התצפית וישבנו לאכול תחת הסככה הגדולה, נהנים מעוד כמה דקות של יופי מקורי.
משם יצאנו בכביש משעמם מאוד לכיוון קפיטול ריף. הדרך התארכה והשעמום גבר. הדבר היחיד שהיה מעניין הוא הר אחד, בצד שמאל של הדרך שנצנץ עם משהו שנראה כמו שברי זכוכיות – אין לנו מושג מה זה היה אבל בהחלט זה נראה יפה!
לפתע הנוף השתנה וחזינו בהרים עם צבעים מיוחדים בצידי הדרך- לא היה היכן לעצור, אז ננסה לתאר: הגבעות היו לבנות עם פסים בשלל צבעים בגוונים של סגול בהיר ואולי גם ורוד (מרוב נוף יש לנו סלט בראש). נכנסנו לפארק ונהנינו מהררי הקניון בו נסענו. עצרנו לצלם את ה-Capitol Dome שעל שמה נקרא הפארק – אכן מראה מרשים. ממש קרוב לשם ישנם מספר פטרוגליפים (ציורי קיר עתיקים) חרוטים על המצוקים האדומים.התחלנו בנקודת התצפית עם המשקפות (מוזר, אך הן היו ללא תשלום!) בצד שמאל ראינו גשרון עץ והחלטנו לעלות עליו – חשבנו שהטיול על הגשר יהיה נופי. מסתבר שבהמשך, למרות שלא היו שלטים או כל סימון אחר, יש עוד פטרוגליפים. היה נחמד לנסות לאתר אותם ומרבית הניסיונות הוכתרו בהצלחה. בכל מקרה, הציורים היו על מצוקי ענק אדומים ומרשימים (מילה שחוזרת על עצמה, אבל השפה שלנו דלה בתיאורים ולכן כל מילה שניה היא – מרשים, מקסים, מדהים).
כאמור, זה היה יום ארוך של נסיעות ובכל זאת החלטנו לעצור לרגע במרכז המבקרים. הריינג'רית המליצה על נקודות תצפית נוף וגם על נסיעה קצרה של מייל לעבר בית היסטורי, בו חיה בעבר משפחה מורמונית (כנראה במאה ה-18) . לאחר שהתלבטנו אם כדאי או לא לנסוע לשם, הפור נפל – לתת לזה צ'אנס כי זה קרוב – תוגמלנו ובגדול. רק התחלנו לנסוע כשלפתע צמד איילים חצה את הכביש בריצה ועד שאני כיוונתי את המצלמה אחד מהם דילג בקלילות מעל הגדר בעוד השני עבר מתחתיה דרך מחילה קטנה! למזלנו, הם עצרו ליד מספר איילים נוספים שנחו בצד העצים ונתנו לנו הזדמנות לצלם אותם!
הגענו לבית ההיסטורי הקטן - Historic Gifford Farmhouse. הצצנו (וצילמנו) לחדריו עם הריהוט הישן והבגדים של פעם.
בדרך חזרה לכביש הראשי, עצרנו שוב במקום שראינו את האיילים. הם עדיין היו שם והפעם גם ירדנו מהרכב כדי לצלמם מקרוב יותר – איזה חמודים!
לא הרחק משם עצרנו לצלם את הנוף ולא התקדמנו פנימה יותר לנקודות מומלצות נוספות.
המשכנו לעבר היציאה וספגנו עוד קצת נוף...
לאחר מספר דקות ראינו שכתוב בצד הדרך שנכנסנו ל-Dixie Forest. חשבנו לתומנו שנחמד לנסוע בתוך היער, ראינו עדרי פרות מידי פעם ואפילו נתקלנו במספר עגלים צעירים שממש חסמו לנו את נתיב הנסיעה. שני רכבים שנסענו לאט לפנינו קצת הרגיזו אותנו ולמרות זאת פנינו אחריהם לנקודת תצפית יפהפיה על העמק שנפרד למרגלותינו. יצאנו לפניהם והעצים שלפנינו התחילו לשנות את צבעם מירוק לגוונים מרובים ושונים של צהוב. מראה מרשים ביותר וממש לא שגרתי. מה שהוסיף לחוויה היו העלים שרפרפו בעדינות ומרחוק זה נראה כאילו הם זורמים... רוב הדרך עליות, ירידות וסיבובים ולא היה היכן לעצור, אבל בסופו של דבר מצאנו 2-3 נקודות עצירה לצילום למזכרת. סה"כ, הנסיעה היתה חוויתית ושוב זכינו לחזות בצבעי השלכת למרות שלא תכננו את זה מראש.
יצאנו מהיער ובהמשך הכביש גילינו שאנו נוסעים על פסגת הר, בכביש צר, כשתהום פעורה משני צידי הכביש. זה היה די מפחיד! חשבנו איך זה לנסוע שם בלילה! מצד שני, אמרנו לעצמנו שכשנוסעים בחושך לא רואים את התהום ואולי זה סוג של יתרון...
לא יאומן, הגענו לאסקלנטה – אחד החורים שהיינו בהם בטיול. עיירונת פצפונת עם כביש ראשי קצר שנגמר די מהר וקצת רחובות צדדיים שנראים נטושים.
נכנסנו למלון. פקיד הקבלה היה זקן שנראה שיכור, או לפחות הזוי ברמות. כששאלנו האם יש ארוחת בוקר הוא מלמל משהו על כך שחדר עם ארוחת בוקר מתחיל ב-120$ לאדם או משהו בסגנון. האמת, נראה לנו שיש קשר לעובדה שלמלון יש מסעדה צמודה ...
חיפשנו מסעדה שעליה הומלץ בספר של נטע דגני ואפילו ב-Trip Advisor היו עליה חוות דעת מצויינות (האחרונה מלפני שבועיים) ומסתבר שאף אחד לא שמע עליה!!! שאלנו שתי נערות מקומיות משועממות, אישה שהשקתה את הגינה שלה, מוכרת באחת מחנויות הנוחות ויוק!
בסוף, לאחר שעצרנו לרגע בסופר הממש לא מרשים ומישהי אמרה שפיצה כדאי לאכול במסעדה הסמוכה, נכנסנו לשם. ומה ראינו שם? תפריט שבראשו התנוסס שם המסעדה שחיפשנו! שאלנו את המארחת לפשר העניין והיא אמרה שהשם הקודם לא היה מוצלח ולכן הם שינו אותו!
הזמנו פיצה ולאחר זמן שנראה כמו נצח היא הגיעה.
בינתיים שוחחנו עם המלצרית ומסתבר שהיא היתה בישראל ומכירה את חיפה. היא נסעה בעקבות חברה טוב שלא רצתה לחזור מטיול בארץ (התנדבה בקיבוץ) וההורים של החברה ביקשו ממנה לנסות להחזיר אותה הביתה. איך שנראית אסקלנטה, אפשר להבין למה היא לא רצתה לחזור...המלצרית גם הסבירה שהעירה לא כזו קטנה, גרים בה 800 איש...!
יום שישי, 21.09.2012
גם הלילה באסקלנטה עבר. אכלנו ארוחת בוקר בחדר, שלמרבה ההפתעה היה מרווח ונוח, הזדכינו עליו ויצאנו לדרך.
במרחק של דקות מהיציאה נמצאת חורשת עצים מאובנים, עליה קראנו. (State park. 6$)
לאחר שהחנינו את האוטו יצאנו לעבר רחבה מרוצפת ובה מספר צמחים. ראינו זוג צעיר שיצא משם וטען שהמסלול לא מתחיל שם היות ויש עליה לא קלה. חצינו איתם את הכביש והתחלנו במסלול ממול על ההר. גם כאן המסלול לא נראה קל מידי (גם לא קשה), אך לאחר מספר דקות אני והבחור הצעיר הגענו למסקנה שגם זה שביל שגוי (חיפשנו את המסלול הקצר לאיזור העצים המאובנים...) בינתיים אמא דורבן והבחורה חזרו לכניסה כדי לבדוק עם הגברת שבקבלה היכן המסלול הנכון. היא אמרה לנו שהרחבה שהיינו בה בהתחלה היא המקום בו יש כ-10 או יותר גזעים מאובנים... טוב, העצים היו בסדר אבל לא יותר מזה ואני והילדים לחצנו לצאת משם.
הפיצוי לא התאחר להגיע – בעוד אנו נוסעים לאט על הכביש המוביל אל הכביש הראשי, יוצא מבין השיחים... ארנב גדול שהסתכל עלינו! עד שהוצאתי את המצלמה הארנב החליט לנוס מהמקום ואני ניסיתי לצלם את זנבו המתרחק...
בהמשך הדרך ראינו משפחת איילים חמודה בין השיחים שלצד הכביש.
מרחק קצר לפני ברייס כבר מבחינים בהודוס האדומים המפורסמים, פונים ימינה ויוצאים לסיור קצר וחביב ב- Mossy Cave Trail. זהו שביל קל יחסית ליד הנחל. אנו מגיעים עד למפל הקטן ומחליטים לוותר על העליה הנוספת למערה.
לקראת צהרים מגיעים ל Bryce . עוצרים לארוחת כריכים ב-SUBWAY. דורבן א' טועם כריך עם ביצה, עגבניות ומלפפונים ומחסל את כולו תוך דקות ספורות (סופסוף אפשר להוסיף עוד פריט לתפריט המדולדל שלו).
עוצרים במרכז המבקרים ולאחר תדרוך קצר וצילום של דורבן (איך לא?...) עולים על השאטל ויוצאים לסיבוב בפארק. יורדים בנקודה הראשונה ומתחרטים... חוצים את הכביש ועולים על האוטובוס הבא. הפעם יורדים ב-Sunset ועושים את המסלול העליון והקל לעבר ה-Sunrise . העמק פרוש לפנינו במלוא הדרו, על צורותיו המיוחדות וצבעיו יוצאי הדופן. המצלמה לא מפסיקה לצלם. דורבן א' מתנגד לרדת למסלול גני המלכה ואנו מחליטים לוותר. מסתבר שהחלטה זו היתה נבונה, היות ותוך דקות נתפס לדורבן ב' שריר ברגל. כך או כך , זיהינו את "המלכה" מרחוק וצילמנו אותה.
בהמשך ירדנו וסיירנו לתצפיות בנקודות מומלצות נוספות Bryce Point – שם, לפי האגדה, תבע אבנעזר ברייס את המשפט שלא היה רוצה לאבד פרה במקום הזה ולכן ניתן לפארק שמו. ו Inspiration Point (שם שחוזר על עצמו בפארקים שונים ובתצפיות שונות – כמה לא מקורי).
לאחר שיורדים מהשאטל וחוזרים לאוטו עוברים בתצפית האחרונה ב- Fairyland Canyon.
היות ויש לפנינו עוד מספר שעות של נסיעה, אנו עושים הפסקת צהרים בבופה המקומי ב-Ruby's Inn, עליו קראנו בפורום ובמקום נוסף ויוצאים שבעים לדרך הארוכה (לא לפני שעוצרים למסלול רגלי קצר ב-Red Canyon, באשמת הנוף המרהיב) לעבר ציון.
הכביש חד מסלולי ומתפתל ואנו מזדחלים אחרי RV איטיים...
כשפונים לכביש המוביל מכרמל לציון רואים שלט שמדבר על המנהרה המפורסמת ואנו סוברים לתומינו שאוטוטו נעבור בה. מסתבר שיש עוד זמן... מגיעים לפארק ומתרשמים באופן מיידי מהנוף המדהים – הרים לבנים ענקיים עם פסים ורודים דקים לרוחבם. ממשיכים בדרך ומצטערים שאין נקודות עצירה – הנוף מרשים וממש לא ידענו למה לחכות. רגע לפני הכניסה למנהרה עוצרים ומחכים ובינתיים רואים שיש קבוצה של אנשים בצד הדרך עם מצלמות. עברו שם מספר עיזי הרים וגם אנו הצטרפנו למתעדים.
המנהרה מתארכת וכשיוצאים ממנה מתחיל הכביש לרדת ולהתפתל, לרדת ולהתפתל, לרדת ולהתפתל... סוטים לרגע מן הכביש, מנסים לתקן ואז מגלים קבוצת איילים חמודה. זה יום נהדר, עם הרבה חיות, איזה כיף! מגיעים למרכז המבקרים שכבר נסגר. הרחבה שבה הוא נמצא מלאה שלטים עם הסברים, פסלי חיות ועוד – כיף להסתובב. יוצאים מהפארק ותוך דקות מגיעים לספרינגדייל ולמלון.
מהרגע הראשון אהבנו את המקום. אחרי אסקלנטה האפורה והמשעממת ספרינגדייל היא חגיגה לעיניים – עיירה קטנה וחמודה, משובצת במסעדות וחנויות. האישה בקבלה במלון מאירת פנים ונעימה ולאחר שבדקנו שיש ישראלים נוספים במקום יצאנו לעבר החדר שלנו. שמענו עברית ברקע וראינו מישהו צועד לכיוון הבריכה – מסתבר שלא טעינו – זה שמוליקיפוד חברנו לפורום למטייל. החלפנו חוויות איתו ועם זוג חברים שמטיילים איתם במשך שעה ארוכה. אח"כ נכנסנו לחדר, שמצא חן בעינינו, ולאחר הפוגה קלה אכלנו פיצה בפיצריה שממול. משם המשכנו ברגל לסופר המקומי. המחירים שם היו גבוהים למדי ולכן יצאנו עם לחם בלבד לארוחת הבוקר של מחר.
יום שבת, 22.09.2012
קראנו שכדאי להקדים להגיע לציון כי החניה במרכז המבקרים קטנה ביותר וגם התרשמנו מקרוב אתמול בערב. בהתאם לזאת, הצלחנו לשכנע את הילדים לקום מוקדם ולאכול מהר כדי לצאת לדרך מהר ככל האפשר. ב- 08:15 לערך כבר היינו מוכנים, אבל אז הסתבר שהקבלה נפתחת רק ב-09:00...
פגשנו שוב את שמוליקיפוד ומשפחתו שהיו ערוכים כמונו ליציאה והוא הציע להשאיר את המפתח שלנו לחברים שלו שתכננו לצאת מאוחר יותר.
הגענו לפארק, ויצאנו מהאוטו. היה קר! ראינו את השמש בשמיים והחלטנו בכל זאת להשאיר את הסווצ'רים באוטו. למזלנו, כשיצאנו ממרכז המבקרים, לא חיכינו יותר מידי והשאטל הגיע. הנהג הבטיח שמזג האוויר בקניון חמים יותר ואנו שמחנו לשבת ולחכות באוטובוס.
שמענו לעצת הריינג'ר וירדנו בנקודה הרחוקה ביותר של השאטל. בדרך הנהג מצביע על שני עופות בצד ימין וקורא להם בסוג מסויים של תרנגול הודו. לנו הם מזכירים יותר טווסים שמנים. רגע לפני העצירה בתחנה שוב מצביע הנהג לצד הדרך – הפעם רואים מספר איילים בין העצים.
ירדנו בתחנת Temple of Sinawava והלכנו ב-Riverside Trail עד לנקודה שבה מתחילים לצעוד במים (גם ככה עדיין היה קר). המסלול סלול ורובו שטוח. ראינו סוגים רבים של צמחים בדרך ואף צילמנו צמד מכרסמים על ערמת עלים יבשים – עד עכשיו אנחנו לא בטוחים אם זה סוג של סנאי או חיה אחרת.
לאחר קריאת מספר בלוגים ודפדוף בספר של נטע דגני – אנחנו די בטוחים שהחיה שראינו היא Marmot
לקראת סוף המסלול סנאי קטן חצה את הדרך לפנינו והלך לאט, כאילו הוא מדגמן ומחכה שיצלמו אותו.
ירדנו למספר רגעים בתחנה הבאה. אמרו שיש סיכוי לחזות בה בנשרים נוחתים, אז אמרו...
המשכנו ל-Weeping Rock וכהרגלנו, פיספסנו שלט קטן והתחלנו לעלות במסלול הארוך והקשה...שהתברר כשביל של 4 מייל שעולה לפסגות ומקיף אותן. ויתרנו באמצע העליה .לאחר שפגשנו מטיילים שהפנו אותנו לשביל הנכון התחלנו לרדת חזרה. גם אם טעינו, המסלול היה יפה והיה שווה כל רגע. כמעט כמו תמיד, כשאנחנו טועים או מחליטים ששגינו – מגיע פיצוי...
הפעם אני מבחין בין הצמחים בעכביש טרנטולה גדול ומצלם אותו , כמובן. מיד מתאספים שם אנשים מתלהבים ומצטרפים לחגיגת הצילומים. סיכום החוויה: בטבעי זה הרבה יותר מפחיד ומכוער מאשר מאחרי זכוכית בגנים זאולוגים. כשהלכנו במסלול הקל והקצר, ראינו התקהלות – שוב פגשנו בטרנטולה. הפעם היא היתה בחלק החיצוני של השביל! (בכל זאת, הקודמת היתה במקומה הטבעי – בחיק הטבע וזה היה מרשים בהרבה יותר).
בצידי השביל יש צמחים רבים ומגוונים ושלטי הסבר רבים משובצים בשולי השביל.
מגיעים לסלע המתייפח. כנראה בגלל שסוף הקיץ כבר מאחורינו יש זרימה מהוססת ומטופטפת של מים.
סה"כ המקום יפה ושווה את הצעידה.
עצרנו בתחנת ה- Lodge. ערכנו פיקניקון קטנטן על הדשא ויצאנו להליכה קצרה לבריכות האמרלד התחתונות. המסלול סלול אך לא ישר. יש בו עליות וירידות ורובו ככולו מוצל, כך שההליכה קלה למדי.
מגיעים לבריכה שנראית יותר כמו שלולית. דווקא המערה הפתוחה המטפטפת (בדומה לסלע המתייפח, רק בגדול יותר) מרשימה יותר. אמא דורבן ודורבן ב' עוברים במערה עד לצידה השני, עד להמשך השביל לבריכות העליונות וחוזרים
. החלטנו לסיים את הביקור בפארק בצפייה בסרט על הפארק, צמחיו וחיותיו. סרט נחמד, מהווה נקודת מנוחה טובה.
בצער יוצאים את שערי הפארק בדרכנו דרומה לוגאס.
הנוף עדיין משגע. נוסעים בין סלעים אדומים ונהנים מכל רגע.
כשיצאנו מציון מיכל הדלק שלנו היה כמעט ריק. המחירים באיזור היו הגבוהים ביותר שראינו מאז תחילת הטיול ואנו מקווים שנחזיק מעמד עד לתחנת הדלק הבאה...
כמעט והתייאשנו ואז ממש רגע לפני הפניה שמאלה לכביש לוגאס (לאחר כחצי שעה של נסיעה) ראינו יישוב גדול ותחנת דלק. נכנסנו ותדלקנו. בדיעבד הסתבר שזו התחנה הזולה ביותר בסביבה. במרחק קצר היו תחנות נוספות, ביניהן של אותה חברה, אבל המחירים רק עלו שוב... לך תבין....
הדרך לווגאס מתמשכת והנוף ההררי האדום מתחלף בנוף מדברי משעמם למדי.
מתישהו שמים לב שהטמפטורה בחוץ נושקת ל-100 פרנהייט. אין ספק אנחנו במדבר!
סופסוף מגיעים ללאס וגאס. מנסים לאתר את המלון. בנקודה מסויימת ה-GPS מכריז שצריך לפנות שמאלה ואמא דורבן מבחינה כמעט ברגע האחרון שהמלון ממש לידנו, רק בצד ימין!
נכנסים למלון ועושים צ'ק-אין. מסתבר שכאן מקבלים סיסמא נפרדת לכל אחד מהצעצועים האלקטרונים שלנו!
מתמקמים בחדר, הכולל בנוסף למיטות והטלויזיה גם פינת מטבח קטנה – כיור, מקרר קטן, מיקרו וארון עם כלי בישול וכלי מטבח.
לאחר זמן קצר יצאנו להצטייד בסופר המקומי וגם עשינו שם כרטיס חבר שנתן לנו הנחה קלה של מספר דולרים...
למרות העייפות והתכניות לכבס, יוצאים לסיבוב ראשון בסטריפ. אנחנו עדיין בהלם ראשוני, מסתובבים בין הבניינים והחנויות. מגיעים למלון בלג'יו וממש לכבודנו המזרקות מתחילות לרקד.
זה היה חביב, אבל ציפינו ליותר, במיוחד אחרי המופעים המרהיבים בפארקי אורלנדו. אנו משתרכים לאיטנו וזוכים למופע נוסף של המזרקות. מחפשים פיצריה לדורבן א' ומגיעים לרחוב צדדי. על הנייר (המפה) המלון לא רחוק בקו אוירי, אבל לא רואים את המעבר להמשך הרחוב. לכן, חוזרים לסטריפ ומשם למלון.
מקלחת קצרה ומתמוטטים למיטות. רגע לפני, דורבן א' לא מפסיק לקטר כמה שהוא שונא את וגאס ורוצה לצאת מכאן. קצת מאוכזבים אבל מה לעשות שהזמנו 5 לילות וצריך לראות איך נעביר את יתרת הימים...
