יום שישי, 08.08.2014

את חדר האוכל פתחו בשבע. הגענו בשבע וכמה דקות וכמעט ולא מצאנו מקום לשבת!

מסתבר שאם אתה במקום של תיירים וטיילים –כולם רוצים לצאת מוקדם לדרך.

היום פנינו מועדות למונומנט ואלי. מס' ק"מ לפני הכניסה מתחילים לראות את גושי הסלע העצומים והמוכרים.

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

 

 

 

 

​

עצרנו ליד Welcome Center. מסתבר שזה מרכזון מקומי והאיש בדלפק הפנה אותנו לכניסה הראשית...

נכנסנו למרכז המבקרים ושאלנו לגבי מסלולים - עצמאי ורכוב.

נאמר לנו שהסיור העצמי לא עולה (פרט לתשלום אותו שילמנו בכניסה), אך הדרך הינה בכביש שאינו סלול ולא ישר במיוחד. הסיור הרכוב עולה כ-75 או 85 דולר לאדם, כך היה לו נדמה אבל (לכאורה) הוא לא ידע בבירור – נו באמת...

 

לאחר שעברנו בחנות המזכרות וגם התרשמנו מהנוף בחצר המרכז יצאנו לדרך עם הרכב שלנו.

כבר בתחילת המסלול, עם הירידה, הרגשנו כל אבן במסלול....

הדרך התפתלה ואנחנו נהנינו מנסיעה קופצנית. בדרך ראינו את הרכבים של הסיור הרכוב – נוסעים ברכב פתוח עם כל האבק בפרצוף! שמחנו על הבחירה שלנו.

 

לאחר כל עיקול של הדרך התגלו עוד ועוד סלעי ענק בצורות נהדרות!

לא תמיד ירדנו לדעת קובעי שמות הסלעים, אבל הענקנו גם כמה יצירתיים משלנו.

המסלול חוויתי ותצורות הנוף מרהיבות – לא לפספס!

.

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

.

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

.

.

 

​

 

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

כשחזרנו למרכז המבקרים כדי לעשות הפסקה לפני המשך הנסיעה, מיד יכולנו לזהות מי "בוגר" המסלול ומי טרם נסע בו – לפי הכתמים הכתומים שקישטו את הרכבים שעברו במסלול.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

גם בהמשך הדרך הנוף לא השתנה וכעבור מספר מיילים עברנו ליד סלע מיוחד שצורתו מזכירה סומבררו מקסיקני ומכאן שמו – Mexican Hat. הסתפקנו בצילום שלו מהכביש.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

כעבור דקות ספורות הגענו למקום נוסף ששמעו יצא למרחקים - Goosenecks

פליאתנו היתה רבה כשעמדת הכניסה היתה ריקה. כשהמשכנו ראינו שכל המתחם נראה נטוש. זה לא הפריע לנו להנות מהנוף, להתרשים וכמובן לצלם. אין ספק שהמקום מרשים, רק חבל שצבעו של הנהר כצבע הסחף הבוצי...

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

המשכנו בדרכנו עד שהגענו לכביש בו הוזהרנו מראש שחלקו לא סלול ושכדאי להזהר – בקיצור, נהגתי מספר מיילים בכביש לא סלול ברוחב של מכונית וטיפה, בדרך עקלקלה, ללא מעקה בטיחות , ממש על קצה ההר. הבעיה היחידה היתה הנוף היפה שניבט מכל עבר וקצת הקשה עלי לתת את מלוא תשומת ליבו לכביש...

כשהגענו לפסגת ההר הכביש חזר להיות סלול ואנו המשכנו בו בנוף שונה לגמרי – מישור עם עצים ירוקים לכיוון Natural Bridges Park. בדרך התחלתי להרגיש לא כל כך טוב ולכן הסתפקנו בנסיעה בכביש המקיף את השמורה ובתצפיות בלבד על הגשרים הטבעיים מבלי לסייר רגלית לכיוונם.

.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

עייפים הגענו לעיירה Blanding לשנת לילה למלון Super 8. החדר היה מרווח דיו.

אמא דורבן שמחה לגלות במלון חדר כביסה עם מטבעות ולאחר שהפעלנו את המכונה יצאנו לחפש משהו לאכול.

אז ככה, פעם גרנו בחיפה וטוענים שחיפה הולכת לישון מוקדם – שטויות במיץ!

כאן הכל נסגר בתשע! הגענו לתחנת דלק ובה מרכזונצ'יק עם באולינג (בו ראינו מספר חבר'ה צעירים) ומסביבו דוכן אוכל מהיר ומספר מדפים בסגנון .Yellow בדוכן האוכל המהיר ביקשנו פיצה ואז נאמר לנו שבשעה שמונה הם מפסיקים להכין פיצות... השעון עדיין לא הראה תשע אבל הם כבר היו ב-mode סגירה. בדלפק השני אמנם היו כמה משולשי פיצה אבל ניראו עייפים לא פחות מאיתנו.

לכן, יצאנו משם ונסענו למקום היחיד בו ניתן לאכול (שימו לב) עד עשר! Subway.

כנראה שכול התיירים הופתעו מהעניין הזה של סגירה מוקדמת כי המסעדה היתה מלאה והתור התארך!