יום רביעי, 07.08.2013

בצער, עוזבים את המוטל בווסט ילוסטון, לאחר פרידה נרגשת מבראין ופטי – מי יודע אם ומתי נחזור לכאן שוב – מקווים שכן!

לאור הדרך הלא נוחה בתוך הפארק עד ליציאה הצפונית, מחליטים לנסוע בדרך אחרת, שחלק קטנטן ממנה עובר בתוך יילוסטון (אין צורך בכרטיס הפארקים, גם לא רואים חיות או משהו בסגנון, מסתפקים בידיעה שעוברים בפארק וזהו).

יום ארוך של נסיעות.

עוצרים בדרך לפנקייקים חמים ומתוקים במקדונלד'ס, רגע לפני שמטבח הבוקר נסגר!

עצירה נוספת במרכז מבקרים, הצטיידות במפות וברושורים ומשם מרחק של דקה-שתיים לסניף המקומי של וולמרט.

אין הרבה מה לכתוב על הדרך.

מגיעים לקראת ערב ל-East Glacier. פוגשים בלובי את טרי החביב, עמו ניהלתי התכתבות לפני מספר חודשים.

טרי נעים מאוד ונותן לנו מפה עם מסלולים מומלצים, מהם נספיק אך מעט למחרת.

זוהי עיירה ממש פצפונת ואנו יוצאים ברגל למקבץ של 3-4 מסעדות.

מוצאים פיצה לדורבן א', משאירים את הילדים לצפות בטלויזיה בחדר ואחנו יוצאים למסעדה כדי להנות לשעה לבד – ביחד!

​

יום חמישי, 08.08.2013

בבוקר יצאנו מהמלון ב- East Glacier לטיול בפארק .Glacier

בדרך ראיתי ארנב, סוריקטה, סנאי וחיה נוספת שנראתה לי נמיה.

שאר בני המשפחה שהיו עדיין מנומנמים, לא הצליחו לראות את כולם ...

 

הנוף של ההרים שנתגלו ממול היה מרשים ואפילו ראינו קרח בצורת לב על אחד מהם.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

מזג האוויר שוב היה לרעתנו ופרט לגשם שהתחיל לרדת, עטף אותנו ערפל כבד ואני כמעט ולא ראיתי את הכביש. כעבור מרחק קצר הראות נעשתה נסבלת יותר.

בהמלצה של בעל המלון, נסענו לכיוון .Many Glacier בכניסה הרשמית לפארק נתקענו אחרי רכב שנוסעיו ניהלו דיון ארוך עם הריינג'רית שבביתן. הנשמה יצאה לנו עד שראינו אותם מקבלים את המפות ויוצאים לדרך.

העיניים שלנו התעייפו מלחפש והחיות היחידות שחצו את שדה הראיה שלנו היו פרות בכל הגדלים.

בעוד אנחנו מתקדמים על הכביש, ראינו מספר מכוניות בצד.

ואז....

דורבנית קוראת בהתרגשות - יש שם דוב על ההר!

כמובן, שאין מקום לחנות.... אבל איכשהו הסתדרנו.

תוך שניות, כל בני המשפחה מצליחים לזהות את הדוב החום (ככל הנראה גריזלי!) וצועדים קדימה בניסיון לתפוס נקודת תצפית טובה יותר.

 

היינו שם מספר דקות, עד שהדוב התרחק וכל המכוניות התפזרו.

​

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

היות והיה לנו רק את היום לבלות באיזור, הגענו לאיזור המלון, נכנסנו למספר דקות לתוך המלון ואחר כך צעדנו מרחק קצר על שפת האגם ומשם חזרנו על עקבותינו - קצת אחרי המלון הצלחתי לזהות למעלה על ההר דוב נוסף.

​

​

​

​

​

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

משם המשכנו לעבר הכביש המפורסם שעובר בפארק - Going to the sun.

​

​

​

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

נסענו לאורך הכביש בעל הנוף היפה, עצרנו בנקודות עניין שהומלצו במרכז המבקרים בסנט מארי.

כאן המקום לעדכן כי השילוט בפארק לא מוצלח - לא כל המקומות מסומנים ורק כשחונים רואים לאיזו נקודה הגעת. בנוסף, מספר החניות בנקודות העצירה קטן יחסית ולא מותאם למספר המבקרים - לפחות בעונה זו. בגלל הבעיה הזו נאלצנו לוותר על עצירה ב- Logan Pass לאחר שסבבתי בתוכו מספר פעמים לשוא מבלי למצוא חניה ואף גורשתי משם ע"י הריינג'רים, לאחר שעצרתי לרגע במקום אסור לחניה...

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

לסיכום החוויה שלנו בפארק: סה"כ הנוף מרשים ושונה מאוד מילוסטון ומקומות אחרים בהם היינו.

כמעט ולא ראינו חיות פרט לדב (בכל זאת הצדיק את הביקור!) ועז הרים אחת שראו כולם – חוץ ממני שהתרכזתי בנהיגה.

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

מחר מצפינים לקנדה להמשך הטיול ומקווים שמזג האוויר יאיר לנו פנים.

​

יום שישי 09.08.2013

קמנו לבוקר מעונן. אוכלים בחדר ויוצאים לעבר קנמור.

ה-GPS שולח אותנו לשביל עיזים שמוביל לשומקום...

גם ככה יש ערפל ולא רואים כמעט כלום (בלשון המעטה...)

באמצע השביל, עוברים פסי רכבת ללא כל מחסום או התראה ומגיעים לגשרון המורכב ממספר פיסות עץ

שנראות רעועות. אני יורד, בוחן את עמידותם ואנחנו עוברים על הגשר, כדי להגיע לבית מבודד ומספר

מכוניות בחוץ. למזלנו, ליד אחת מהן היה איש שעסק בסידור מכונית של רודיאו או משהו בסגנון.

האיש בהה בנו בתהיה למעשינו באיזור וכיוון אותנו חזרה לשביל ממנו באנו.

חוזרים לכביש הראשי ונוסעים לכיוון Browning ומשם בכביש 89 שעולה צפונה.

הערפל מתגבר ולמעלה מ-25 מייל אני נוהג "נהיגת מכשירים" עיוורת ומרשימה בעזרת ה-GPS

שלנו שמראה כל עיקול וכל זוית בכביש. היות וממש אבל ממש לא רואים כלום ממטר דורבנית נזכרת בשיר של

דני סנדרסון – "נוסעים אל הלא נודע".

כשהכביש מתחבר באיזור Babb לאיזור שמורת גליישר, הערפל מתפוגג ותוך פחות מ-20 דקות אנחנו במעבר

הגבול המנומנם משהו לקנדה. יש 3 מכוניות לפנינו, אבל הזמן עובר מהר.

האיש בבוטקה שואל מספר שאלות על הטיול, אנחנו עונים עליהם ומקבלים אישור להמשיך.

לאחר מספר מטרים אנחנו נזכרים שטפסי I-94 עדיין בדרכונים שלנו. אנו חוזרים אל הבוטקה רגלית והוא

מסיר אותם ומבטיח שיעביר אותם לאמריקנים. הוא מוסיף שיש אפשרות נוספת – פשוט לא לחזור יותר

לארצות הברית...

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

​

הנוף משתנה באחת ולמשך מספר דקות נסענו אחרי משאית שצובעת את סימוני הכביש המקווקווים בלבן – גם זו חוויה!

לאחר שעות של נסיעה והפסקה קלה ב-7 eleven לארוחה קלה, מגיעים לקנמור.

 

בכביש הראשי נוף מהמם של הרים גבוהים, ויש נהר רחב בצד הדרך.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

​

​

​

מגיעים לדירת הלופט שלנו ומתאהבים בה, למרבה המזל, היות וזה יהיה הבית שלנו לחמשת הימים הבאים.

​

​

​

​

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

יוצאים לקניות ב-Safeway. שמים את המצרכים בדירה ויוצאים לסיבוב רגלי מסביב לאגם נחמד שנמצא בעיירה ומתחילים להנות מקרוב מהצבעים 

המיוחדים של המים בקנדה.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

לאחר מכן חוזרים לדירה ומכינים ארוחה ביתית: פנקייקים, סלט מעלי חסה וקול-סלואו שקנינו.

אני מטגן לעצמי חתיכות חזיר..(בייקון) והאזעקה מתחילה לפעול במרץ. לא ידענו שיש משגיחי כשרות אלקטרוניים בקנמור. או שזה היה בגלל העשן מהטיגון....