04/2018 טוסון ופיניקס
יוצאים לדרך
רגע לפני שיוצאים לדרך.
הפעם הטיול שלנו היה שונה במספר מאפיינים ודי מוזר לנו:
* ראשית , אנחנו בהרכב חסר! דורבן א', החייל, נשאר בארץ.
* שנית, במקום טיול עם נסיעות מרובות, התכנון היה לטייל באיזור אחד בלבד: טוסון ופניקס אריזונה.
אפילו הטיסה קצת שונה ממה שהיינו רגילים. במקום טיסת לילה עם אחת החברות האמריקאיות – הפעם התאים לנו לטוס עם AIR CANADA, מה שאומר טיסת צהריים לטורונטו ומשם לפניקס.
גם התקופה קצרה מהרגיל –שבועיים בלבד מההמראה בארץ ועד לנחיתה חזרה.
בחרנו באריזונה בגלל מזג האוויר הנוח שאמור להיות בתקופה הזו (בניגוד לחוף המזרחי, אליו שקלנו לנסוע) וגם בגלל שאבא דורבן אוהב מאוד מאוד קקטוסים (עד סוף הטיול כולם התאהבו) והטיול הקודם שלנו באיזור היה מהנה ביותר, למרות חום של מעל לארבעים מעלות…
הצטרפו אלינו, (הפוסטים) ממריאים בקרוב…
יום שישי, 30.03.2018
קמנו בבוקר בדרך לטיול נוסף בחוף המערבי.
למרות שהמונית הוזמנה בתחילת השבוע ושלחנו תזכורת ל"נהג שלנו", בשעה היעודה אין כל זכר למונית. אבא דורבן מתקשר אליו ולפי הקול של הנהג ככל הנראה הטלפון העיר אותו...מזל שגר קרוב ולקחנו טווח ביטחון.
הערב ליל הסדר והכבישים בשמונה בבוקר פשוט ריקים!
חשבנו שאנשים יקדימו לנסוע לסדר, אך כנראה שמזג האוויר הסגרירי גרם להם להישאר במיטה עוד קצת.
הגענו לשדה התעופה כשלוש שעות לפני ההמראה, בהחלט סביר ואף יותר בהתחשב בעובדה שהוא לא אמור להיות מהימים העמוסים ביותר.
כבר בהמתנה לבידוק הראשון התור התנהל בעצלתיים וחלק מהזמן בכלל לא ראינו בודקים...
כשסופסוף עברנו אותו נעמדנו בתור למסירת המזוודות. משום מה התורים של AIR CANADA פשוט לא זזו... מפה לאוזן רצה השמועה שיש בעיה עם המערכת ולכן המחשבים לא מתפקדים. עמדנו שם דקות ארוכות, עד שהמחשב חזר לעבוד.
כאן למדנו משהו חדש: בנוסף לתהליך ההגירה שייעשה בקנדה, החליטו "להקל עלינו". על אף הסברי דיילת הקרקע בת"א, אין צורך לזהות את המזוודות בקנדה ובעצם נראה אותן רק בפניקס.
טיפ חשוב: נדרשת הפקה מוקדמת של ויזה לקנדה (10 דקות + 7$ באינטרנט, נבדק כבר בנתב"ג)
הטיסה התעכבה בכעשר דקות (עדיין נחשב ב"זמן"). יצאנו לדרך בדרימליינר 787-9 בתצורה של 3-3-3. הכיסאות היו די נוחים והיה הרבה מקום לרגליים. בנוסף, היו שקעי USB וכן שקעי AC (חשמל).
מערכת הבידור נוחה ומסך המגע מגיב בקלות. חידוש מרענן בו ניתקלנו (במערכת הבידור): יש קטגוריה של מזון ומשקאות בו למדנו על תפריט הארוחות המצפות לנו (למרות שינויים קלים לעומת המנות בפועל).
סה"כ 12 שעות הטיסה עברו באופן סביר, בהתחשב בעובדה שלפחות לנו, ההורים, קצת קשה לישון בטיסות...
נחתנו בקנדה ושמנו פעמינו לעבר איזור טיסות ההמשך לארצות הברית. שם עוברים תהליך רישום עצמאי בקיוסקים שהיו פזורים שם – כעשרים עמדות! מלאנו פרטים, אימתנו טביעות אצבע והצטלמנו. בתום התהליך קיבלנו אישור מודפס. אבא דורבן ודורבן ב' קיבלו תדפיסים "רגילים" לאמא דורבן הופיע איקס גדול על הפרטים. שאלנו את האיש המסייע – אמר שזה נורמלי. די מהר הגענו לתור שמתפצל לכאלה שהתדפיסים שלהם בסדר וכאלה שעליהם מופיע האיקס. כמובן שהפנו את שלושתנו לתור הזה. הגענו לפקיד הגירה. אמא דורבן התבקשה לתת שוב טביעות אצבע וכן להצטלם. קיבלנו את האישור המיוחל והמשכנו הלאה.
מהארץ נשארו לנו 2 תפוחי עץ והיות וידוע לנו האיסור להכניס אוכל לארצות הברית שאלנו אם ניתן לאכול אותם בשדה בזמן שאנחנו ממתינים לטיסה הבאה או שצריך לזרוק אותם. הפקיד אותו שאלנו לקח אותנו לממונה שלו, שהיה אדיב מאוד. שוחחנו איתו מספר דקות על התמונות היפהפיות שעיטרו את הקיר ובהן מקומות בארצות הברית, ברובן ביקרנו. הוא אמר שחייבים לאכול התפוחים בטרם נמריא ושהוא סומך עלינו בנושא. אמרנו לו שאנחנו מתחייבים לסיים לאכול אותם – עובדה ששאלנו אם מותר...
משם המשכנו לשער, שכמובן היה רחוק למדי, אבל העביר יופי את הזמן....
עלינו למטוס. הפעם בזמן. מטוס איירבוס 3-3 עם כיסאות הרבה פחות נוחים, מקום לא רב לרגליים וכמובן ללא מערכת בידור או ארוחות מכל סוג שהוא. היינו עייפים מאוד ואחרי השתיה שחולקה ניסינו קצת לישון... כחמש שעות עברו די בעצלתיים. מה גם שלא היה לנו מושג מתי בעצם מגיעים – כשאין מסלול מול הפנים זה די מקשה.
נחתנו בפניקס בעשר ועשרה בלילה. הלכנו דקות ארוכות לכיוון המסוע (הרגיש לפחות כמו ק"מ או שניים!)
למרות שהיינו בטוחים שהמזוודות כבר יחכו לנו, קצת הופתענו לגלות שהמסוע עדיין לא זז.
לאחר מספר דקות המסוע התעורר לחיים והתחיל לפלוט מזוודות.
לקחנו את המזוודות ויצאנו לקחת שאטל לחברות ההשכרה. הפעם שכרנו רכב מדולר.
אמא דורבן ירדה ראשונה מהאוטובוס והחישה צעדים לכיוון העמדה של דולר. מזל, לאחר שאבא דורבן ודורבן ב' הצטרפו עם המזוודות, התור הלך והתארך...
סה"כ חיכינו כמה דקות, מלאנו את הפרטים ונשלחנו לאיזור ה-SUV לבחור רכב. כולם נראו בסדר, בחרנו Nissan ויצאנו לדרך.
היציאה מהשדה היתה קלה כמו גם הגישה לכביש I-10 לכיוון טוסון.
נסענו בסביבות 100 מייל ישר. בהתחלה היו לא מעט מכוניות, במיוחד משאיות, על הכביש.
קצת הופתענו. בכל זאת שישי בערב (ליל הסדר.....) והשעה די מאוחרת אוטוטו חצות...
מספר דקות לאחר שהתחלנו בנסיעה ראינו לפתע מספר זיקוקים בצד הדרך – אחלה קבלת פנים!
הנסיעה עברה לא רע. בדרך נתקלנו במספר ניידות!
לקראת אחת וחצי לפנות בוקר, אחרי כשעה וארבעים וחמש דקות של נסיעה, הגענו למלון (כמובן שבדקנו לפני ההזמנה שיהיה מישהו בקבלה בשעה שכזו). הפקידה הנחמדה הבינה שאנחנו אחרי דרך ארוכה ומייגעת ונתנה לכל אחד מאיתנו שני בקבוקי מים קרים!
נכנסנו לחדר, מקלחת ולמיטה..., לא לפני שראינו בכניסה למלון את הקקטוסים הראשונים שלנו. ויהיו עוד הרבה....המון.
רגע לפני שיוצאים לדרך.
הפעם הטיול שלנו היה שונה במספר מאפיינים ודי מוזר לנו:
* ראשית , אנחנו בהרכב חסר! דורבן א', החייל, נשאר בארץ.
* שנית, במקום טיול עם נסיעות מרובות, התכנון היה לטייל באיזור אחד בלבד: טוסון ופניקס אריזונה.
אפילו הטיסה קצת שונה ממה שהיינו רגילים. במקום טיסת לילה עם אחת החברות האמריקאיות – הפעם התאים לנו לטוס עם AIR CANADA, מה שאומר טיסת צהריים לטורונטו ומשם לפניקס.
גם התקופה קצרה מהרגיל –שבועיים בלבד מההמראה בארץ ועד לנחיתה חזרה.
בחרנו באריזונה בגלל מזג האוויר הנוח שאמור להיות בתקופה הזו (בניגוד לחוף המזרחי, אליו שקלנו לנסוע) וגם בגלל שאבא דורבן אוהב מאוד מאוד קקטוסים (עד סוף הטיול כולם התאהבו) והטיול הקודם שלנו באיזור היה מהנה ביותר, למרות חום של מעל לארבעים מעלות…
הצטרפו אלינו, (הפוסטים) ממריאים בקרוב…
יום שישי, 30.03.2018
קמנו בבוקר בדרך לטיול נוסף בחוף המערבי.
למרות שהמונית הוזמנה בתחילת השבוע ושלחנו תזכורת ל"נהג שלנו", בשעה היעודה אין כל זכר למונית. אבא דורבן מתקשר אליו ולפי הקול של הנהג ככל הנראה הטלפון העיר אותו...מזל שגר קרוב ולקחנו טווח ביטחון.
הערב ליל הסדר והכבישים בשמונה בבוקר פשוט ריקים!
חשבנו שאנשים יקדימו לנסוע לסדר, אך כנראה שמזג האוויר הסגרירי גרם להם להישאר במיטה עוד קצת.
הגענו לשדה התעופה כשלוש שעות לפני ההמראה, בהחלט סביר ואף יותר בהתחשב בעובדה שהוא לא אמור להיות מהימים העמוסים ביותר.
כבר בהמתנה לבידוק הראשון התור התנהל בעצלתיים וחלק מהזמן בכלל לא ראינו בודקים...
כשסופסוף עברנו אותו נעמדנו בתור למסירת המזוודות. משום מה התורים של AIR CANADA פשוט לא זזו... מפה לאוזן רצה השמועה שיש בעיה עם המערכת ולכן המחשבים לא מתפקדים. עמדנו שם דקות ארוכות, עד שהמחשב חזר לעבוד.
כאן למדנו משהו חדש: בנוסף לתהליך ההגירה שייעשה בקנדה, החליטו "להקל עלינו". על אף הסברי דיילת הקרקע בת"א, אין צורך לזהות את המזוודות בקנדה ובעצם נראה אותן רק בפניקס.
טיפ חשוב: נדרשת הפקה מוקדמת של ויזה לקנדה (10 דקות + 7$ באינטרנט, נבדק כבר בנתב"ג)
הטיסה התעכבה בכעשר דקות (עדיין נחשב ב"זמן"). יצאנו לדרך בדרימליינר 787-9 בתצורה של 3-3-3. הכיסאות היו די נוחים והיה הרבה מקום לרגליים. בנוסף, היו שקעי USB וכן שקעי AC (חשמל).
מערכת הבידור נוחה ומסך המגע מגיב בקלות. חידוש מרענן בו ניתקלנו (במערכת הבידור): יש קטגוריה של מזון ומשקאות בו למדנו על תפריט הארוחות המצפות לנו (למרות שינויים קלים לעומת המנות בפועל).
סה"כ 12 שעות הטיסה עברו באופן סביר, בהתחשב בעובדה שלפחות לנו, ההורים, קצת קשה לישון בטיסות...
נחתנו בקנדה ושמנו פעמינו לעבר איזור טיסות ההמשך לארצות הברית. שם עוברים תהליך רישום עצמאי בקיוסקים שהיו פזורים שם – כעשרים עמדות! מלאנו פרטים, אימתנו טביעות אצבע והצטלמנו. בתום התהליך קיבלנו אישור מודפס. אבא דורבן ודורבן ב' קיבלו תדפיסים "רגילים" לאמא דורבן הופיע איקס גדול על הפרטים. שאלנו את האיש המסייע – אמר שזה נורמלי. די מהר הגענו לתור שמתפצל לכאלה שהתדפיסים שלהם בסדר וכאלה שעליהם מופיע האיקס. כמובן שהפנו את שלושתנו לתור הזה. הגענו לפקיד הגירה. אמא דורבן התבקשה לתת שוב טביעות אצבע וכן להצטלם. קיבלנו את האישור המיוחל והמשכנו הלאה.
מהארץ נשארו לנו 2 תפוחי עץ והיות וידוע לנו האיסור להכניס אוכל לארצות הברית שאלנו אם ניתן לאכול אותם בשדה בזמן שאנחנו ממתינים לטיסה הבאה או שצריך לזרוק אותם. הפקיד אותו שאלנו לקח אותנו לממונה שלו, שהיה אדיב מאוד. שוחחנו איתו מספר דקות על התמונות היפהפיות שעיטרו את הקיר ובהן מקומות בארצות הברית, ברובן ביקרנו. הוא אמר שחייבים לאכול התפוחים בטרם נמריא ושהוא סומך עלינו בנושא. אמרנו לו שאנחנו מתחייבים לסיים לאכול אותם – עובדה ששאלנו אם מותר...
משם המשכנו לשער, שכמובן היה רחוק למדי, אבל העביר יופי את הזמן....
עלינו למטוס. הפעם בזמן. מטוס איירבוס 3-3 עם כיסאות הרבה פחות נוחים, מקום לא רב לרגליים וכמובן ללא מערכת בידור או ארוחות מכל סוג שהוא. היינו עייפים מאוד ואחרי השתיה שחולקה ניסינו קצת לישון... כחמש שעות עברו די בעצלתיים. מה גם שלא היה לנו מושג מתי בעצם מגיעים – כשאין מסלול מול הפנים זה די מקשה.
נחתנו בפניקס בעשר ועשרה בלילה. הלכנו דקות ארוכות לכיוון המסוע (הרגיש לפחות כמו ק"מ או שניים!)
למרות שהיינו בטוחים שהמזוודות כבר יחכו לנו, קצת הופתענו לגלות שהמסוע עדיין לא זז.
לאחר מספר דקות המסוע התעורר לחיים והתחיל לפלוט מזוודות.
לקחנו את המזוודות ויצאנו לקחת שאטל לחברות ההשכרה. הפעם שכרנו רכב מדולר.
אמא דורבן ירדה ראשונה מהאוטובוס והחישה צעדים לכיוון העמדה של דולר. מזל, לאחר שאבא דורבן ודורבן ב' הצטרפו עם המזוודות, התור הלך והתארך...
סה"כ חיכינו כמה דקות, מלאנו את הפרטים ונשלחנו לאיזור ה-SUV לבחור רכב. כולם נראו בסדר, בחרנו Nissan ויצאנו לדרך.
היציאה מהשדה היתה קלה כמו גם הגישה לכביש I-10 לכיוון טוסון.
נסענו בסביבות 100 מייל ישר. בהתחלה היו לא מעט מכוניות, במיוחד משאיות, על הכביש.
קצת הופתענו. בכל זאת שישי בערב (ליל הסדר.....) והשעה די מאוחרת אוטוטו חצות...
מספר דקות לאחר שהתחלנו בנסיעה ראינו לפתע מספר זיקוקים בצד הדרך – אחלה קבלת פנים!
הנסיעה עברה לא רע. בדרך נתקלנו במספר ניידות!
לקראת אחת וחצי לפנות בוקר, אחרי כשעה וארבעים וחמש דקות של נסיעה, הגענו למלון (כמובן שבדקנו לפני ההזמנה שיהיה מישהו בקבלה בשעה שכזו). הפקידה הנחמדה הבינה שאנחנו אחרי דרך ארוכה ומייגעת ונתנה לכל אחד מאיתנו שני בקבוקי מים קרים!
נכנסנו לחדר, מקלחת ולמיטה..., לא לפני שראינו בכניסה למלון את הקקטוסים הראשונים שלנו. ויהיו עוד הרבה....המון.