יום שבת, 06.08.2011

קמנו בבוקר לארוחת בוקר מופלאה!! מגוונת בריבות, מוצרי חלב, ואורחים נוספים מגרמניה ומאיטליה. ליד השולחן נשמע בליל של שפות... היה נחמד מאוד.

החלטנו לצאת היום לטיול בארדנים, בגלל מזג האויר הטוב יחסית (למרות שפייר המארח דיבר על גשם...)

 

התחלנו בסיור בגני Annevoie. כבר בכניסה ראינו אי קטן ועליו קן עם ביצים של אווז או ברווז.

המקום טובל בגוונים של ירוק, יש בו מזרקות רבות , צמחיה והמון המון שלווה.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

השילוט נהדר ולא מפספסים כלום. עברנו בתוך בוסתן מקורה, סיירנו בגינת ירק ססגונית ועלינו לסיום על השביל שהוליך לגבעה ממנה השקפנו על הגנים מלמעלה.

רגע לפני שיצאנו, דרך החנות (אלא מה...) צילמנו את שריגי הגפנים שעל הקירות – אשכולות סגולים בצד ימין ואשכולות ירוקים בצד שמאל – מקסים!

המשכנו לדינאנט (Dinant). עיר תיירותית על גדות נהר ה Meus . נסענו מעלה מעלה לכיוון המצודה והחננו את המכונית בכניסה. הסיור ברחבי המצודה היה קצר כי לא היה שם הרבה מה לראות (היה חדר אחד ובו 2-3 תלבושות, תמונות וחרבות) משם ירדנו ברכבל –כשברקע נוף עוצר נשימה עד לטיילת המרכזית שעל גדות הנהר. הילדים קצת נלחצו מהנסיעה, אבל הודו שהיה כיף.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

שוטטנו לאורך הטיילת וחצינו את הגשר הגדול עליו מספר סקסופונים מקושטים (ממציא הסקסופון היה בלגי).לבסוף ישבנו במסעדה איטלקית ואכלנו פיצה.

כשעלינו ברכבל למעלה, נסעה איתנו משפחה דוברת ספרדית והאמא פחדה מאוד, יותר מהילדים שלנו בסיבוב הקודם.... אמא-דורבן הרגיעה אותה בשפתה והנסיעה למעלה הסתיימה בשלום.

כאן הדיעות היו חלוקות לאן כדאי להמשיך ולצערנו עשינו טעות, בעקבות העתקה שגויה של אטרקציה מאיזור מרוחק למסלול שעשינו... ,שעלתה לנו בכשעתים נסיעה לשומקום (מזל שיש את מי להאשים – ה GPS ) סיימנו את היום בנאמור (Namur). חנינו בתחנת הרכבת הראשית, עצרנו למספר דקות במרכז המידע המקומי ומשם פנינו לרחוב הומה אדם שהיה סגור לתנועה (כנראה בגלל סופשבוע). חלפנו על פני אנשים רבים וחנויות סגורות, נכנסנו לאיזור פסטיבל מאיזור הוואי או משהו בסגנון ובחזרה קנינו ופל בלגי פשוט בדוכן ברחוב. עצירה במקדונלדס שהתארכה במקצת עלתה לנו בשעה נוספת של חניה למרות שחלפה לה דקה או שתיים....

​

יום ראשון, 07.08.2011

קמנו לבוקר נוסף בבלגיה. דורבן ב' הרגיש לא טוב, התפתל מכאבי בטן וניסה להקיא ללא הצלחה . גם כדור שקיבל לא ממש עזר ומספר דקות לאחר שירדנו לארוחת בוקר אמא-דורבן מיהרה איתו לחדר ושם סופסוף הוא הקיא והשתחרר מהמועקה. מותש הוא נרדם במיטה שלה ובכאב לב הערנו אותו לאחר כחצי שעה.

היום פנינו מועדות לבריסל ולמרות העיכוב הקל הספקנו לא מעט!

חנינו ברחוב צדדי ליד האטומיום (בחינם! ליד האטומיום מגיע ליותר מ 2 ERU לשעה). 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

התור באטומיום היה די ארוך ולמזלנו גילינו שאין צורך לעמוד בו אם לא עולים לאטומיום והמשכנו רגלית למיני אירופה. נכנסנו למתחם בו שוכן הפארק. קנינו כרטיסים וקיבלנו חוברת עם הסברים בעברית!!! (כשכיוון החוברת משמאל לימין – לא נורא, נסלח להם על זה).

לאחר מספר צילומים ליבנו מחסיר פעימה כשמסתבר ששכחתי את כרטיס הזיכרון של המצלמה במחשב,בצימר .... הלכתי חזרה לכניסה וביררתי האם ניתן לרכוש כרטיס זיכרון. למרבה הצער הכרטיס שהוצע לי היה בגודל זעיר. חזרתי לפגוש את שאר המשפחה והחלטנו להסב את מכשיר הטלפון הנייד שלי למצלמה – איזה מזל!

לאחר סיור ברחבי אירופה המיניאטורית (כולל מגדל אייפל, תחנות רוח מסתובבות, צלצול הביג בן, התפרצות געשית של וזוב ועוד) יצאנו מהפארק היישר לתוך מופע רחוב של שחקנים שלווה במוסיקה מזרחית של אירופאים (סקוטית אירית, למי בכלל אכפת ...) ותחפושות של טרולים ומכשפות.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

משם המשכנו רגלית לתערוכה מהממת של אוצרות תות אנך אמון.

זה התחיל "בקטנה" עם אולם קטנטן עם מספר מוצגים לא מרשימים, המשיך עם מספר סרטוני הסבר ואז נחשפנו לעושר האגדי של המלך תות (שהומלך בגיל 8 וסיים את חייו לפני גיל 20!).

האוצרות עוצרי נשימה ויפים כל אחד יותר מהשני – וממש לא משנה אם זה אמיתי או העתק.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

נפרדנו בצער מאוצרותיו של תות ויצאנו לכיוון המטרו הקרוב. אחרי שקיבלנו הסבר מפורט מאישה מקומית על אופן התפעול וכדאיות

הכרטיס, (די מסובך, במיוחד לתיירים שלא שולטים בשפה) ,רכשנו כרטיס יומי משפחתי (קבוצתי) ב-10 אירו בלבד ושמנו פעמינו לאיזור גן החמישים (Parc du Cinquantenaire-Jubelpark). לידו ערכנו ביקור קצר במוזיאון המלחמה, שהכיל עשרות דיוקנאות של מפקדים בלגים, חרבות, דגלים ומוצגים נוספים. די מהר הבנו שלוחמים גדולים הם לא היו, אבל מדוגמים ומפונפנים- בהחלט.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

התלהבנו יותר מהמוזיאון שממול - מוזיאון המכוניות. מוזיאון די קטן, קומה וקצת (טבעת היקפית) עם עשרות דגמים של מכוניות

עתיקות בשלל גדלים וצבעים. לא הפסקתי לצלם והילדים ממש נהנו.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

​

נפנפנו לשלום למכוניות ויצאנו לכיוון פארק החמישים, עלינו על המטרו וירדנו במרכז בריסל, כדי לחזות בפסל של הילד המשתין... תוך דקותיים-שלוש הגענו לרחבה ענקית מוקפת בניינים במרכז ההומה של בריסל .

רחבת העיריה המפורסמת. חבל שהשנה לא מציגים שם את שטיח הפרחים הידוע (זה קורה רק פעם בשנתיים). המשכנו ישר באחת הסימטאות שהיתה מלאה בחניויות ובדוכנים עם דברי מתיקה.

לאחר שנעזרנו בשלטי ההכוונה והקהל שנהר לכיוון הפסל הידוע הגענו...

גם אמא-דורבן שביקרה שם פעם והיתה מודעת לעובדה שגודלו של הפסל ממש אינו מרשים הופתעה לגלות עד כמה הוא קטן יותר ממה שזכרה...

הילד מחובר לקיר ומשתין ממעל בשלוה. קל מאוד לפספס אותו. צריך להיות עירניים.

כדי להמתיק את האכזבה, התנחמנו, בגלידריה קטנה וחמודה שממול, בופל בלגי והעמסנו עליו קצפת ותותים – מממממממממ.

חיפשנו מקום לאכול, כי היום היה ארוך והבטן שלנו קרקרה בעוז.

נכנסנו למסעדה איטלקית קטנה וחמודה. בעל המסעדה הפליג בשבחיה של אשת חיקו שאמונה על הכנת המטעמים והיות וקולות רעמים החלו להשמע עלינו למעלה לקומה השניה והריקה.

לאחר שביצענו את ההזמנה, הוא חוזר למעלה ומתנצל על כך שנגמר לו הבצק שממנו מכינים פיצה... אנחנו ממילא רצינו לאכול פסטה, אבל אי אפשר להשאיר את הילדים רעבים ולכן בצער יצאנו מהמסעדה והתחלנו לחפש מקום חלופי. לאחר שקנינו בקבוק קולה גדול להרוות את צמאוננו מצאנו מסעדה איטלקית נוספת שנראתה לנו בסדר. נכנסנו וסופסוף התיישבנו לאכול. מסתבר שבשולחן ליד ישבו 2 נשים שקלטו את העברית שלנו וסיפרו לנו על הולנד ועל הקרובים שלהן בישראל. זה היה נחמד והעביר לא רע את הזמן עד שהאוכל היה מוכן.

לאחר ששבענו, חזרנו לתחנת המטרו, לא לפני שעברנו שוב על פני חנות השוקולד שוקופוליס שבכניסה אליה עמד פיל ענק משוקלד (האמת – לא טעמנו ואנחנו ממש לא בטוחים אם זה היה שוקולד אמיתי, אבל זה בהחלט נראה כך).

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

חזרנו לאיזור האטומיום ולאחר הליכה קצרה זיהינו את המכונית שלנו שהיתה די נטושה (כולם כבר הלכו הביתה) וחזרנו הביתה מרוצים.

​

יום שני , 08.08.2011

אתמול היה יום עמוס לעייפה והיום קמנו ליום גשום.

ביום שכזה האופציות שלנו קצת מוגבלות ולוקח זמן להחליט לאן לנסוע.

לבסוף, החלטנו "לקחת סיכון" ולרדת דרומה למצודת בויון, עליה קראנו בספרים.

לאחר כמחצית הדרך נסענו בכביש צר בתוך יער אגדי. חבל מאוד שלא ניתן היה לצלם, כי היה נתיב אחד לכל כיוון נסיעה, ללא שוליים וללא מקומות עצירה. היתה תחושה שנוסעים בתוך סיפור ועוד רגע יגיח הזאב של כיפה אדומה. הכל היה חשוך ואפור – בחלקו בגלל מזג האויר הסגרירי ובחלקו בגלל העצים הענקיים והצפופים משני הצדדים של הכביש.

 

הגענו לאיזור המצודה וכרגיל המטרים האחרונים הם הבעייתיים ביותר (למרות ה-GPS).

חנינו לרגע בחניה קטנטנה ליד אגם ובו סירות שונות. משם זיהינו את הכניסה למצודה, המשכנו בכביש מתחת לגשר ויצאנו ליד נהר מקסים ונוף פסטורלי.

עקבנו אחר השלטים במעלה הכבישים המתפתלים והגענו למעלה. כנראה שהמקום לא מורגל למבקרים רבים כי לא מצאנו חניה במבט ראשון. לבסוף, נכנסנו במהירות במקום מכונית שיצאה לחניה בוצית בצל העצים.

הנוף מלמעלה, עוד בטרם נכנסנו היה עוצר נשימה. מצד אחד הנהר והירוק הבלתי נגמר ומצד שני בתי העיירה – כמעט כמו גלויה.

 

חצינו את הגשר מהחניה למצודה, קנינו כרטיסים ונכנסנו פנימה, מקווים מאוד שהשמיים האפורים לא ימטירו עלינו מים, כי חלק מהסיור היה בחוץ. כאמור היה אפרורי ודי קר.

התחלנו להציץ בכוכים השונים בצד השביל שהוביל פנימה ונכנסנו לחצר הראשית מסביבה בנויה המצודה. ראינו שם 4-5 כוכים קטנים עם ציפורים קשורות ויציע בן מספר קומות.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

בד"כ נערכות שם תצוגות של ציפורים מאולפות, אך לא ראינו מספיק אנשים וגם לא יידעו אותנו לגבי תכנית מסוג זה. הסתפקנו בהדגמה שערך מאלף הציפורים לאחד המבקרים ואחת מהציפורים התעופפה וחזרה אליו לקול שריקות. ברחבה גם היו מונחים צלחת ענקית ממתכת וסכו"ם תואם, וגם חרב, (כנראה מתקופת הזוהר של המבצר). הילדים ניסו להרים אותם והצליחו לאחר השקעת מאמץ לא קטנה.נכנסנו פנימה והתחלנו "ללכת לאיבוד" במעבה המצודה. זו חוויה מיוחדת – עברנו אולמות, מסדרונות, מדרגות, כוכים כשמלווה אותנו ריח של רטוב באוויר ומידי פעם גם דרכנו בשלולית רדודה. בחלק מהחדרים היו בובות ומוצגים, בחלקם רק שלטים עם הסברים. עברנו בחדר עינויים אחד, במרתפים, בחדר ששימש כלא (קטן וחשוך ללא חלונות – אולי עם צוהר קטנטן ממעל). נכנסנו בצד אחד של הבנין ויצאנו החוצה בצד השני – בפנים יש אינסוף מעברים, כך שאי אפשר לעבור בכולם, אבל כיסינו חלקים די נרחבים.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

אח"כ עלינו לסיור על חומת המצודה – גם כאן קור וטפטופים אך הנוף המשגע היה שווה. הצצנו בחרכי הירי וריחמנו על האנשים שחיו

שם ונאלצו להשתמש במדרגות הענקיות. לאחר טיפוס באחד מגרמי המדרגות הגבוהים הגענו לפינת חמד ובה כלובי ציפורים ו 2-3 חדרי מוזיאון קטנטנים. באגף אחר הגענו לתערוכה של ציורים עכשווים במסדרון ארוך שהוביל, שוב, למוזיאון קטן ובו מוצגים מתקופות עתיקות – ספרים עם ציורים כמו בסרטי האגדות של פעם, חלק מתנ"ך או ספר תפילה אחר בעברית בכתב ר"שי, מפות קדומות, כלי כתיבה עתיקים ועוד.

 

 

סיימנו את הסיור במצודה וירדנו באוטו לכיוון הנהר. עצרנו את המכונית למספר דקות ויצאתי עם דורבן ב' להאכיל בלחם ישן מספר ברווזים שעברו ליד הגשר... באחד הספרים קראנו המלצה לערוך שם פיקניק, אך מזג האוויר הסגרירי והספסלים הרטובים מנעו זאת מאיתנו. יצאנו שוב לכיוון המעגן, בו חנינו כשהגענו לעירה, השארנו את הרכב וטיילנו רגלית לאורך הנהר. חיפשנו משהו לאכול. היו שם מספר חנויות אבל כמעט לא ראינו אנשים. הכל נראה שומם למדי. בחנות האחרונה קנינו לדורבן ב' צ'יפס והתכוננו לחזור לרכב, כשלפתע נפתחו ארובות השמיים ואנחנו הצטופפנו מתחת לשמשיה עד יעבור זעם...

 

חשבנו לאן להמשיך והתחלנו לחזור לכיוון נאמור. בדרך נתקלנו בכביש חסום, הפעלנו את כישורי הניווט שלנו, בחרנו בכביש אחר ושמחנו לגלות שאחרי דקה או שתיים גם ה-GPS מצא מסלול ראוי. נסענו בכביש כפרי, עם נוף נהדר כשהגשם מטפטף ממעל ופתאום נעצרנו – פקק לא ברור חסם את דרכנו ומנע מאיתנו להמשיך. בינתיים הגשם התחזק עד כדי מבול ואנחנו שמחנו שנמצאנו בתוך המכונית ולא בחוץ.

לאחר שהפקק הסתיים ולאחר עיון בניירות ובספר רצינו לחזור לאיזור דיננט לגנים יפים עליהם קראנו. עד שהגענו (בדרך עברנו בכביש שעובר בתוך סלע!) הסתבר שהגנים סגורים ביום שני...

די מבאס, אך אין מה לעשות...

המשכנו בדרכנו חזרה ועצרנו שוב בנאמור – שוטטנו באיזור שכבר הכרנו לפני יומיים. רצינו לאכול משהו. הכל כבר היה סגור ונכנסנו לפיצה האט – לאחר שראינו את המחירים ולמרות הרעב החלטנו לוותר. נכנסנו למכונית בכוונה לחזור לפנסיון. בדרך ראינו פיצריה עם מחירים זולים יחסית. נכנסנו פיצה. הפיצריה היתה לא משהו, אבל האנשים היו עסוקים בהרבה הזמנות, כך שהנחנו שזה לא יכול להיות גרוע. לבסוף לקחנו את הפיצה ומיהרנו לפנסיון (מרחק מספר דקות נסיעה) ואכלנו אותה בפינת האוכל בקומה העליונה.

לילה טוב -מחר עוזבים את בלגיה – Holland here we come!

​

יום שלישי , 09.08.2011

קמים בבוקר בחוסר חשק לעזוב. התרגלנו למקום הנחמד הזה!

אבל אין ברירה, צריך להמשיך הלאה...

לאחר שהתחלנו להתארגן ולארוז, ירדנו למטה לארוחת בוקר אחרונה. בסיומה כתבנו מספר משפטים בעברית ובאנגלית בספר המבקרים וחזרנו לחדר לסיום אריזה.

נפרדים לשלום מפייר ושונטל ושמים פעמינו לברוז'.

הדרך ארוכה ובעלת נוף עירוני יותר, בשונה מאיזור הארדנים הכפרי.

לקראת ברוז' הנוף שוב משתנה ואנו שמתקרבים בשמחה נאלצים להיות חלק בלתי נפרד מפקק ארוך שמשתרך לאיטו לכיוון הכניסה. חנינו בכניסה לעיר בחניון האיצטדיון (או משהו כזה) – 2.5 אירו לחניה של 5 שעות ומעלה וכרטיס חינם בתחבורה ציבורית למרכז העיר העתיקה.

לאחר ביקור קצר במרכז המידע המקומי עולים על האוטובוס ויורדים בתחנה שליד מרכז העיר.מתחילים להסתובב ולהתרשם מהבניינים והתעלות. בוחרים את אחת מנקודות ההתחלה של השיט ולאחר המתנה לא קצרה, יוצאים לדרך. המדריך דובר אנגלית שוטפת במבטא בריטי כבד – משתדלים להבין כמה שיותר מילים...

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

​

השיט מהנה ועובר בינות לבתים בעיר. לכל בנין סיפור משלו שמצטרף לפסיפס של היתר.

חשבנו לקחת גם סיור בכרכרה, אבל הוא קצר יחסית וגם יקר יותר...

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

ממשיכים לשוטט ברחובות, נכנסים לחנות בה מייצרים ממתקים. אחרי מספר דקות מבינים את הפרנציפ – גושי גומי צבעוניים ענקיים אותם לשים כמו פלסטלינה לנקניקים ואח"כ חותכים לפרוסות ו.... כאן כבר נמאס לחכות וכל אחד דמיין לעצמו את המשך הדרך של הגומי עד לסיומו כממתק צבעוני ומתוק.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

​

מוצאים חנות שוקולד (ויש אלף כאלה, לפחות) עם מחירים שנראים שפויים , יחסית, ומצטיידים בקופסה עם כמות נאה של שוקולדים מגוונים (אותם בחרה המוכרת) ושקית של ממתקים לילדים (יאמי!). 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

אוכלים צהרים בהמבורגריה מקומית. חבל שלא יכולנו לצלם. זו היה חנות מהזן של פעם..מוכר קשיש עם פרצוף של סרט אגדות (פרצוף מאורך עם אף מחודד ומשקפיים גדולים של פעם תלויים עליו) – לוקח הזמנה מעביר אותה לבחור צעיר יותר שמכין ( או יותר נכון מטגן) מול העיניים את המנה, ורק אחרי שהיא מוכנה המוכר הזקן מתפנה להזמנה חדשה... (דרך אגב, גם את הנקיון האחרון נראה שעשו פעם..)

 

עולים לקומה העליונה הריקה כמעט, כדי לאכול בנחת ומקנחים בטעימה מתוקה מקופסת השוקולדים.

מנסים לחפש חנות עם ופל בלגי טוב, אך כשמצאנו אחת שנראתה לא רע, מסתבר שהוופלים נגמרו...

נסענו חזרה לתחנה המרכזית כי לפנינו היתה עוד נסיעה ארוכה להולנד.

 

הדרך התארכה והתארכה אך שמחתי לגלות שבחלקה ניתן היה לנסוע במהירות של 130 קמ"ש!

דרך אגב, הגבולות בין המדינות הם פשוט נקודה אקראית (ככה זה נראה בעינינו) בדרך. פתאום מופיע שלט ובו שם המדינה אליה נוסעים...

 

בקיצור, עייפים אך עייפים מתקרבים ליעד ומפספסים פניה בלתי נראית שמאלה לשביל עיזים מוזר.

לאחר נסיעה של מספר ק"מ נוספים מהצד השני מגיעים שנית לשביל העיזים ואיכשהו מצליחים למצוא את ביתנו החדש!

 

בעלת הבית סימפטית ביותר ומסכימה לתרום את מכונת הכביסה האישית שלה לבגדינו המיוזעים.