חלק 3, הולנד: אמסטרדם, אוטרכט וקצת ליידן
בלגי-ה-ולנד - 2011
יום שישי , 12.08.2011
הגיע הזמן לבקר בעיר הגדולה – אמסטרדם.
כהרגלנו, קמים בנחת, אוכלים ארוחת בוקר ומגיעים לעיר בסביבות 10:30.
לפי מה שקראנו ולאחר שבדקנו את מפת העיר החלטנו לחנות בחנה וסע של האצטדיון האולימפי.
לפי הנחיות ה-GPS מגיעים למגרש חניה גדול ללא סימון מיוחד. רק מספר מכוניות ואוטובוסים חונים שם – נראה קצת מוזר. טיפות קטנטנות ומעצבנות מתחילות לרדת ואנחנו מנסים לברר כמה עולה לחנות שם. מישהו אומר שהחניה חופשית, אבל משהו בכל זאת לא ממש מסתדר לנו. מבררים בבוטקה קטן שנמצא באמצע ומסתבר שזה מגרש חניה שעולה לא מעט והחניון של האצטדיון האולימפי ממש מעבר לפינה. טוב, נכנסים למכונית ומגיעים חיש מהר למקום. גם כאן משהו מוזר קורה. החניון משמאלנו ונראה שצריך פשוט לפנות ולהכנס אליו, אבל השלט על העמוד וגם ה-GPS מנחים אותנו להתקדם עוד קצת על הכביש ולעשות פניית פרסה. מעניין. אנו מוצאים את עצמנו עומדים בשיירה של מכוניות לא הרחק מהכניסה לחניון. בצד יש שלט שמבקש לדומם מנוע בזמן ההמתנה. עדיין לא ברור לנו מה קורה. מחכים בשקט במכונית ורואים שמידי פעם מישהו יוצא מהרכבים האחרים בשיירה... מעל הכניסה לחניה יש מספר שלטים ומעל הימני שבהם, זה שאליו אנחנו מתעדים להכנס כתוב VOL. לאחר דקות ארוכות משתנה הכתוב לספרה 1 ואז רואים את המחסום מתרומם ורכב אחד זוכה להכנס פנימה... לבסוף מתבהרת התעלומה: יש הגבלה על מספר המכוניות שיכולות להכנס בהסדר חנה וסע. לכן, כשמספר המכוניות מגיע למקסימום מונעים כניסת מכוניות נוספות, עד שיוצאות מכוניות אחרות... לאחר כחצי שעה זכינו להכנס וגם מצאנו חניה במהירות. זה קצת הפתיע אותנו איך יש מקום פנוי אחד ומיד מצאנו אותו. מאוחר יותר מסתבר שיש הרבה מקומות חניה פנויים ואלה מוקצים למכוניות שחונות שם יום שלם (במחיר של 30 אירו – טירוף) או למנויים...
יצאנו מהרכב, ובבוטקה שליד הכניסה קיבלנו כרטיסי נסיעה בטראם הלוך וחזור למרכז העיר (יש לשמור את הכרטיסים ולהחזיר לשומר בבוטקה בדרך חזרה, כדי לשלם רק 8 אירו על החניה). יצאנו מהחניון, חצינו את הכביש ולאחר מספר דקות הגיע הטראם שהוביל אותנו למרכז. בשלב זה עדיין לא הבנו איך עובד הסידור של הכרטיס. ראינו מידי פעם אנשים שעולים לטראם מכל מיני דלתות ומעבירים כרטיס על קורא אלקטרוני. אבל, להם היה כרטיס קצת שונה משלנו... לאחר מספר דקות עולים על הטראם מספר פקחים מתלמדים ואז נודע לנו מה צריך לעשות: כשעולים לטראם צריך להעביר את הכרטיס בקורא שליד הדלת וגם כשיורדים. זה חשוב היות ונסיעה נחשבת בתחום של שעה בה ניתן לעבור בין טראמים שונים כדי להגיע למחוז חפצנו. לאחר שהחכמנו, הגענו לכיכר דאם המרכזית וירדנו. לקח לנו מספר דקות להתאפס על הכיוון ויצאנו לכיוון מוזיאון מדאם טוסו. התור היה ארוך למדי והיה גם גשם טורדני. מסתבר שכרטיסי הולנד פאס שקנינו עוזרים בעקיפת התור וכניסה מיידית למוזיאון. מצד שני, בגלל כמה אנשים סוררים שניסו להכנס למעלית שמובילה לתחילת הסיור למרות שהזמן שמופיע עליה יורד ל-0, צריך לחכות לספירה מחדש...
הסיור עצמו במוזיאון היה חביב ולא יותר. די חבל על הזמן ועל הכסף, מה גם שרוב הדמויות לא היו מוכרות לילדים. גם המעבר באיזור ה"מפחיד" קצת הלחיץ את החבר'ה שלנו ובדיעבד, ייתכן ועדיף שהיו לוקחים את המסלול "עוקף הפחד" ומחכים לנו בסופו.
הרעב מכריע אותנו ואנחנו עוצרים להפסקת אוכל קצרה באזור הדאם – שם אנחנו מתפצלים: אמא-דורבן ודורבן ב' אוכלים במקדונלדס ואני הולך עם דורבן א' לחפש מקור מזון שונה. משם מממשיכים לבית אנה פרנק. לא כל כך הצלחנו להבין איפה זה וגם ה-GPS שבפלאפון שלי לא ממש עזר. גם אנשים ששאלנו לא ממש הכירו את המקום, אבל כמו תמיד, בסוף נמצא מישהו שיסביר כמו שצריך. בדרך ראינו מסעדת פנקייקים וחרטנו אותה בזכרוננו להמשך. כשהתקרבנו למקום אי אפשר היה לטעות. זיהינו בקלות את התור (הארוך) שהשתרך באיזור. סה"כ עמדנו בו כשלושת רבעי שעה (ואולי פחות) – זמן די סביר. למזלנו, גם השמים האירו לנו פנים וגשם לא ירד. יש ציין שבתור ראינו אנשים מארצות שונות, שדברו שפות רבות ו"שמחנו" לראות שלא רק יהודים באים למקום הטעון הזה. התור נראה לי ארוך מידי, אז כדי להעביר את הזמן, הלכתי לחפש צ'יפס בסביבה, והגעתי לדוכן עם מוכר נחמד, ששלט בהרבה שפות (לפחות במשפטים רלוונטיים), וכנראה שהוא רואה הרבה ישראלים, אז לפני שהספקתי לפתוח את הפה הוא שאל בעברית: "מה בשבילך, גולני?", אחרי מחווה שכזאת הייתי חייב לקחת צ'יפס....
המקום בפנים השתנה מאז שהיינו בו בעבר (כל אחד בהזדמנות אחרת) והפך יותר לאתר הנצחה. לאחר מספר חדרים וקומה או שתיים סופסוף הגענו למקום שזכרנו – המכתבה מאחוריה נכנסו למקום המסתור של משפחת פרנק. הבית גורם לתחושת מחנק – החדרים קטנים למדי וחשוכים. על הקירות עדויות שונות מתוך היומנים והסברים איך זה נראה פעם ומה היה בכל חדר. יצאנו משם בשעת אחר צהריים מוקדמת ולא היה טעם לבקר במקום נוסף. לכן, עצרנו במסעדת הפנקייקים ודגמנו את הפנקייקים המקומיים. הפנקייקים הגיעו בגודל ענק (כמו פיצה גדולה) וחששנו שלא נוכל לסיים 4. הסתפקנו ב- 2: אחד לילדים עם זיגוג של אבקת סוכר (הם התלוננו שזה היה מוגזם!) ואנחנו התענגנו על פנקייק עם תפוחי עץ, קצפת. ודבש מתוק עד אין קץ.
את הביקור באמסטרדם סיימנו בשוטטות ברחובות שמקיפים את כיכר דאם.
בדרך חזרה מאמסטרדם לדירה, משהו השתבש במערכת של האוטו. הלוח האלקטרוני שמראה את נתוני הדלק, המהירות וכד' התחיל להשתגע ולאתחל את עצמו כל מספר דקות. לרוע המזל, השפה בה היה המידע לא היתה אנגלית וניסינו לנחש מה קרה.
עצרנו בצומת כלשהי, ליד תחנת אוטובוס וניסינו להעזר במספר צעירים מקומיים. הם חנקו אותנו בעשן הסיגריות שלהם אבל לא הבינו מה כתוב והחלטנו לקחת הימור ולהמשיך! האמת, זה היה קצת מלחיץ כי הכביש שנכנסנו אליו היה צר, עם נתיב אחד לכל צד ובלי שוליים בכלל! מנסים לחשוב מה לא תקין ומה נוכל לעשות ולאחר מספר דקות, הבריק במוחה של אמא-דורבן (החכמה והיפה שאני הכי אוהב בעולם) רעיון – היא הוציאה את הדיסק מהמערכת וראו זה פלא – הכל חזר למוטב – לא עוד הודעות מוזרות ואתחול השעונים. .. מי היה מאמין! נשמנו לרווחה והגענו עייפים אך מרוצים חזרה.
יום שבת , 13.08.2011
אוטרכט וליידן (CORPUS MUSEUM)
בבוקר חשבנו לנסוע לליידן, אך לאחר מספר ק"מ של נסיעה, אני מחליט לשנות כיוון ולשים את פעמינו לאוטרכט.
מחפשים חנייה באיזור של מוזיאון תיבות הנגינה ברחוב קטן, אך החניה האחרונה נלקחת מול עינינו. עושים מספר רונדלים באיזור ולבסוף נכנסים לחניון. עולים במדרגות ונכנסים לבניין שנראה כמו קניון, שהיה די נטוש באותו זמן. מחפשים איך לצאת לרחוב...
לבסוף פונים במסדרון צדדי ויוצאים החוצה הישר לתוך שוק פשפשים ססגוני עם עשרות דוכנים. לאחר שאחד המוכרים הסביר לנו לאן ללכת אנו מוצאים את עצמנו ברחוב ציורי מלא חנויות ולא מעט אנשים. מגיעים למוזיאון ומסתבר שהדרך הטובה ביותר להתרשמות מלאה היא סיור מודרך. הבעיה היא שהוא מתחיל כל שעה עגולה ועלינו לחכות כחצי שעה. החלטנו להצטרף לסיור שהיה לקראת סיום. האנשים בסיור היו הולנדים ולכן לא הבנו את השפה אבל הקולות שבקעו מן המכונות היו נעימים. מסתבר שהיה שווה לחכות. בסיור הבא אמנם היו הסברים בהולנדית, אבל הפעם נוספו להם גם מילים באנגלית.
הסיור היה מקסים והשעונים השונים ותיבות הנגינה היו מדהימים – החל בשעונים עתיקים שנועדו להזכיר לאנשים שאוטוטו מסתיימת שעה (בנגינה) ומתחילה חדשה (פעמונים), דרך אקרובט על סולם שעושה תרגילים ונשען על יד אחת, כנרית או זמיר בכלוב שמצייצים כדי לקרוא לציפורים אחרות ומשם לפסנתרים שמנגנים בעצמם לפי רישום של נגן עלום שהפליא בעבר את נגינתו שנשתמרה על גליל נייר מחורר -> דיסקים מחוררים אותם בחרו במכונות מוסיקה, וכלי מודרני ששילב פסנתר עם כינורות בתיבה מוסתרת שניגנו בהרמוניה.
הסיור מסתיים עם תיבות נגינה ענקיות שהיו שמים במקומות מרכזיים וניגנו בהן תזמורות שלמות.
משם פנינו לחפש את מוזיאון הרכבות ובדרך פגשנו כל מיני ישראלים: כאלה שחיפשו חניה ואפילו שכנים לרחוב שלנו !
למרות התלבטות עקב דעות חלוקות אודות מוזיאון הרכבת, הסיור היה נחמד כולל סיור בקרונית קטנה בחושך עם מספר פעלולים ברוח הדיסני – "בקטנה". טיילנו כשעה ברחבי המוזיאון – עלינו על רכבת עתיקה של עשירי אירופה והצצנו לתאים השונים,
התרווחנו בקרון של רכבת אחרת והצטלמנו למזכרת. סה"כ חוויה חביבה אבל היות וניכרה בנו עייפות מסויימת קיצרנו את שהותנו במקום ויצאנו חזרה לכיוון האוטו. שוב הוכחנו כישורי ניווט מרשימים ולאחר עצירה קלה בדרך לקניית כריכים שווים ב-SUBWAY הגענו לאוטו (דווקא נחמד שהחניה משולמת במקטעים של 10 דק' ולא של שעות).
משם המשכנו ללידן למוזיאון גוף האדם – CORPUS. כמובן שה-GPS שולח אותנו לכל מיני כבישים צדדיים, אבל, כרגיל הגענו בשלום היישר לחניה. לאחר שנכנסנו מסתבר שצריך להזמין מראש סיור, שבלעדיו לא ניתן להכנס למוזיאון.... השעה היתה קצת אחרי 16:00 ולאחר עיון ברשימות מודיעים לנו שנותרו מקומות לסיור של 17:08 (שעת הסיור נראתה מוזרה. אח"כ הסתבר שכל 7-8 דקות יוצא סיור ואנחנו היינו אמורים היות בסיור 66. הבעיה היתה איך מעבירים שעה שלמה ברחבת הכניסה שכללה מיני קפיטריה ומיני חנות מוזיאון – איפה כל אותן חנויות מוזיאון ענקיות שיש בכל מקום אחר?!). לאחר כ-10 דק' של שוטטות מסמנת לנו הקופאית שהתפנו 4 מקומות בקבוצה הבאה – מס' 59! חיש מהר הרכבנו על אוזנינו את האוזניות לסיור ויצאנו לדרך במעלה המדרגות הנעות. הסיור הוא בקבוצות קטנות ועוברים בו בתחנות שונות שממחישות את מבנה גוף האדם והתהליכים שקורים בתוכו. חבל שאי אפשר לצלם, אבל ללא ספק החוויה הייחודית תישאר חרוטה בזכרוננו לזמן רב. חלק מהתחנות כוללות הסברים מילוליים ולפחות בחצי יש גם המחשות ויזואליות עם משקפי תלת מימד (התצוגה לא ברמה של דיסני אבל ...) וטלטולי הקרון לכיוונים שונים – כולל מעברים ממפלס למפלס בעזרתו. בתום הסיור המשכנו לטייל בקומות השונות – נחמד, אבל כבר היינו עייפים מכדי להתרכז.
