בלגי-ה-ולנד - 2011
חלק 5: רוטרדם, אדאם ואינקהויזן
יום שלישי – 16.08.2011 - רוטרדם
התכנית לשבוע האחרון היתה די סגורה, ובכל זאת היה לנו "חור" – חשבנו מה כדאי לעשות היום והפור נפל על רוטרדם – עיר מודרנית, ללא חלק עתיק. היות וסוף הטיול כבר די מורגש יצאנו יחסית מאוחר מהבית ושמנו פעמנו לעבר חניון P+R ברוטרדם. בדקנו מספר חניונים במפה וב-GPS ובחרנו באחד שהיה די קרוב לכניסה מהכיוון ממנו הגענו. החניון הזה נראה קטן ודי עלוב, יחסית לחניונים אחרים שראינו, והלכנו לברר עם האחראית המקומית איך הוא עובד. מסתבר שצריך להביא לשם כרטיסי נסיעה בתחבורה ציבורית ואז החניה לא עולה. על פניו נשמע נהדר. יצאנו מהחניון, חצינו את הכביש לכיוון מה שנראה תחנה די מרכזית לטראמים, מטרו ושאר תחבורה ציבורית. לא מצאנו מודיעין מסודר ונדדנו בין נהגי אוטובוסים לשלטים ליד המטרו. הרבה אנשים לא ממש הבינו מה אנחנו רוצים או איך בדיוק אפשר לקנות כרטיסים, חלק לא ידעו אנגלית והשאר סתם לא היו נחמדים... לבסוף, נעזרנו בשני חבר'ה צעירים שדיברו אנגלית שוטפת ובעזרתם הצלחנו לתפעל את מכונת הכרטיסים רק כדי לראות שכרטיס נסיעה יומית לכל אחד מאיתנו יעלה לנו בסופו של חשבון כ-20 אירו – סכום מטורף לכל הדיעות... האמת, די התייאשנו. חזרנו לחניון והסברנו לאחראית כמה יעלה לנו התענוג של "חנה וסע" והודענו לה שאנחנו מוותרים על התענוג. הצענו לשלם תשלום כלשהו, בכל זאת חנינו שם כחצי שעה (ואולי יותר). היא היתה בסדר גמור ולא גבתה ולו סנט...
החלטנו לנווט לחניון אחר בכיוון המוזיאון הימי עליו קראנו. גם שם מסתבר שאין איפה לחנות! ה-GPS הורה על פניה ימינה באמצע הרחוב במקום בלתי הגיוני ועד שירדנו לסוף כוונתו, חלפנו על המקום, לאחר 2 סיבובים נוספים באיזור הצלחנו למצוא את הפניה – ממש ליד המוזיאון, אבל אז אמא-דורבן הלכה לברר עם ניתן לחנות שם והסתבר שממש לא וצריך למצוא חניון. האדם בקבלה גם אמר שמחיר החניה ברחוב גבוה במיוחד... שוב עלה הייאוש אבל החלטנו לנסות ניסיון אחרון, מצאנו חניון קרוב יחסית ונכנסנו פנימה. זה חניון מוזר. מגיעים מהכביש מול שער סגור – הוא זז ואז מתפתלים בתוך בניין. מצאנו חניה בקומה השלישית וניסינו למצוא איזשהו שלט עם המחיר לחניה אך לשווא. ירדנו למטה לכיוון הרחוב ואז גילינו שהמחיר לא נוראי. אמנם לא זול, אבל כבר נתקלנו בו בעבר 2.80 אירו לשעה, ובכל מקרה לא נגיע ל-20 אירו... שמחים וטובי לב יצאנו לעבר המוזיאון. החלק הראשון שלו היה בבנין עם מספר מפלסים – והיו בו תצוגות שונות של פריטים ימיים: מפות, ציורים של ספינות, תערוכה על פליטים ימיים מוייטנאם, סחורות שהובאו מסין ועוד.
משם ירדנו לאניה שעגנה ברציף הקרוב וסיירנו בתוכה – את החלק הזה של המוזיאון אהבנו יותר. עברנו בין תאי המלחים, חדרו של הקפטן, הסלון המפואר שלו - עם שולחן ועליו שחמט, חדרי השירותים, חדר הקיטור ועוד. פשוט ארמון צף.
ליד המזח עלינו לסיבוב קצר במגדלור המקומי – סתם עולים קומה או שתיים – אין מה לראות. ממש ליד היה קרון (שנראה כמו צוללת) של אגודת קושרי החבלים ובו תצוגה קטנה של כל מיני עבודות העשויות מקשרי חבלים – זה היה מיוחד ומעניין.
המשכנו לטייל על מוזיאון המזח – הולכים על הרציף בין ספינות שונות שמשמשות גם הן מוזיאון פתוח. כשהגענו לאחרונה שבהן, נכנסתי עם דורבן ב' פנימה וירדנו לראות מה יש למטה. אמא-דורבן כבר שטה בעבר על יאכטה ולכן לא ראתה צורך מיוחד לרדת. דורבן א' חשש ולאור השיחה שלו עם אמא-דורבן הנציג של המוזיאון התחיל לדבר איתנו בעברית! מסתבר שהוא היה בעבר בארץ מספר שנים ולכן גם זכינו בשיחה מעניינת עם הסברים על הספינה וגם על ענייני דיומא.
סיימנו עם איזור המוזיאונים ויצאנו רגלית, מגובים ב-GPS בנייד, לכיוון בתי הקוביה אותם ראינו בדרך. הלכנו על הגדה, לאורך הנהר ועצרנו לרגע בפתחו של מוזיאון המרינס. לאחר הסבר קצר בקבלה של המוזיאון, חשבנו שאין טעם לבקר בו והמשכנו לבתי הקוביות. היה קצת קשה למצוא את הכניסה כי כל הבתים נראו דומים וגם השילוט לא היה משהו... לא היינו היחידים שלא מצאו את הכניסה. למזלנו, הסתכלנו שוב בספר ושם היה כתוב מספר הבית הפתוח. מצאנו אותו ונכנסנו פנימה. סה"כ הבית לא כזה מיוחד, לטעמנו. הוא די קטן והמדרגות המתפתלות בפנים לא הכי נוחות. יש חדר בכל קומה וכל הקירות אלכסוניים. הסתכלנו החוצה לעבר הבתים האחרים וגם שם לא הרגשנו משהו מיוחד... רק חשבנו מה מביא אנשים לגור בבית קטן קלסטרופובי ומוזר שכזה.
חשבנו לחזור דרך הטיילת שליד הים, אבל לא מצאנו מסלול נוח / בטיחותי ולכן חזרנו בדרך בה הגענו לבתי הקוביה. נשארה לנו קצת פחות משעה לשעת חנייה נוספת ועצרנו בדרך לאכול – לקחנו לדורבן ב' ארוחה במקדונלדס המקומי שהיה בתוך חנות כלבו גדולה – קצת מוזר להכנס לחנות בגדים גדולה וללכת לאכול שם ג'אנק... אמא-דורבן ואני קנינו כריכים ב-סאבווי ועם כל האוכל הלכנו לחניה, כדי לאכול באוטו. הספקנו לסיים לאכול וללכת לשלם את החניה.
יום רביעי – 17.08.2011
אדאם ואיינקהוזיין
הבוקר יצאנו יחסית מוקדם ופנינו מועדות צפונה לכיוון אדאם, בה מתקיים שוק גבינות.
למרות שהכיוון הכללי של אדאם הוא אמסטרדם ומשם צפונה, ה-GPS הפנה אותנו לדרך שונה מהרגיל. הבעיה היתה שאחת הפניות היתה חסומה ולא ראינו איך להמשיך. די מהר החלטנו לסמוך על האינטואיציה שלנו והצלחנו לנווט חזרה לכיוון הכביש הראשי שליד הבית שלנו ומשם המשכנו לכיוון אמסטרדם. ה-GPS היה פסימי והציג לנו עיכובים ארוכים בדרך. מה לעשות. לא מכירים דרכים אחרות. למרבה המזל, פרט לעיכוב משמעותי אחד, השאר התפוגגו תוך כדי תנועה והצלחנו להגיע לפני תחילת היריד. חנינו בכניסה לכפר, בחניון מיוחד. בכניסה היה שלט גדול וילד אחראי "שירותים-(כימיים)- חצי אירו". ויתרנו.
משם הולכים רגלית לכיוון השוק. ההליכה היתה מהנה בין הרחובות הקטנים והציוריים של הכפר, חזינו במקומיים נוסעים על אופניים ומברכים זה את זה , כמו בסירטוני נאדי. הגענו לאיזור של חנויות ודוכנים. ראינו מספר מקומיים עם תלבושות מיוחדות נושאים גבינות על מתקנים מעץ. היות והצורך בשירותים עדיין היה בתוקף, הלכנו לכיוון הכנסיה המקומית ובה עמדת מודיעין ושירותים מסביב (בחינם!). כשיצאנו ראינו התקהלות ומספר ילדות קטנות מגיעות בבגדי חג לכיוון הכנסיה. אנשים נוספים הופיעו ולאחר מספר צילומים של צלם מיוחד והתיירים, יצאה משם תהלוכה המורכבת מתזמורת, הילדות, הגברים שראינו מקודם עם הגבינות, ראש העיר, מנהל השוק ועוד מספר אנשים חשובים. כנראה שמשעמם בעיר וכולם מגוייסים לשואו הגדול- יום השוק.
התהלוכה התרחקה ואנחנו נכנסנו למספר חנויות להתרשם. לפתע שמנו לב שהתהלוכה חזרה מכיוון אחר.
החלטנו לעקוב אחריה ואז ראינו שפניה מועדות לרחבת השוק המרכזי, אותו לא ראינו קודם. המוני אנשים כבר היו שם ולנו לא היתה תצפית טובה. איכשהו הילדים הצליחו להשתחל קדימה ולמצוא נקודת צפיה מוצלחת יותר, אני הרמתי את המצלמה וצילמתי מעל ראשי האנשים – תמונות לא רעות בכלל, ואמא-דורבן הצליחה להשקיף על הנעשה דרך "חור" בקהל. הסתבר שזה השוק האחרון לקיץ הזה ולכן היתה המולה רבתי. נראה שהיה משלוח גדול של תיירים מאיטליה, שתפסו את רוב המקומות ונציגה חשובה שלהם גם נאמה ופתחה את השוק. לדעתי, לפי כמות הישראלים במקום, הכבוד הזה הגיע לנו ! היו נאומים שונים במספר שפות, היתה מעין "הצגה" של הקונים והמוכרים בשוק – התמקחות והסכמה על מחירי הגבינות (14 אירו לקילו). הם דיברו ולחצו ידיים והכל בתיאטרליות. לא הרחק משם ראינו מכונת נגינה ענקית בסגנון תיבות הנגינה שראינו במוזיאון באוטרכט. כמובן, שהיו גם טעימות – השורות הראשונות בקהל זכו לקוביות גבינה.
כשנמאס לנו שוטטנו בין הדוכנים שמסביב לכיכר השוק ולמרות הרצון לקנות גבינות המחיר הגבוה קצת הרתיע – כ-40 אירו (200 ש"ח) – ל-5 גושי גבינה...
גם בדוכנים הרחוקים יותר, המחירים לא היו זולים במיוחד, אז הסתפקנו במספר טעימות ...
מסביב, היו ישראלים רבים. נראה שחצי מדינה ישראל הגיע ליריד!
יצאנו מהשוק, שוב, דרך הרחובות הציוריים והפעם גם זכינו לראות מקרוב גשר מתרומם.
במקור, תכננו להגיע לוולנדם הקרובה, אבל החלטנו לדחות את הטיול לסוף היום ויצאנו עוד יותר צפונה לאינקהוייזן, עליה קראנו בספר של יונית ונראתה לנו מעניינת.
הנסיעה היתה בכביש חד נתיבי עם נוף של ירוק בלתי נגמר, פשוט לנסוע בתוך ציור. כמובן שדווקא כאן עמדה ניידת עם ראדאר מהירות ופגמה באידיליה, אבל עברנו בשלום.
ממש בכניסה לאיינקהויזן, שמנו לב לשילוט למוזיאון הדרומי, בשונה מהנתיב של ה-GPS.
התלבטנו, אבל החלטנו לעקוב אחרי השלטים. הגענו למוזיאון, חנינו ונכנסנו פנימה ואז התברר לנו שהגישה למוזיאון היא ע"י שיט בלבד... (מאוחר יותר ראינו בספר של יונית שההסבר איפה כדאי לחנות, יש מקום נוסף, היה לפני ההסבר על המוזיאון ... )
תוך דקות היינו על האניה ששטה לכיוון המוזיאון. השייט היה נפלא, מרגיע, והנוף נהדר – מבצרים ובניינים על החוף, וספינות רגילות ויאכטות מפוארות בנהר. בתחילה, כשירדנו מהמעבורת, המקום נראה די נטוש –ראינו מספר בודד של בניינים. אבל, כשהתקדמנו נגלה לעינינו כפר של פעם – מלא בבתים מרוהטים ומצוידים, חצרות ירוקות עם כבשים ועיזים, טחנות קמח ודוכנים שונים. הליכה ברחובות הרגישה כאילו חזרנו בזמן מעל מאה שנים...
באחד הבתים פגשנו אישה מבוגרת, שהסבירה לנו שהיא אלמנה (ובהתאם הבגדים), שבעלה היה דייג ונפטר והיא הדגימה לנו איך כיבסו בעבר – ממש כמו שהסבתות שלנו השתמשו בקרש בנהר...
למדנו איך שוזרים חבלים, איך משחקים באבן קשורה שמוטלת למרחק ועוד.
לדעתנו, המוזיאון הזה היה מוצלח יותר מזה שבארנהיים.
טיילנו בין הבתים וספגנו את האווירה המיוחדת, הגענו ליציאה השניה ויצאנו לעבר המוזיאון ה"סגור". לפי הספר המוזיאון נשמע ממש מהנה ואהבנו במיוחד את תמונת האניה המצורפת.
בפועל, המוזיאון היה פשוט סתמי – אוסף לא ברור של מוצגים שונים בקומות שונות, בלי קשר לים או בכלל אחד לשני. (אומנות מודרנית?)
המקום היחיד השווה היה תצוגה של מספר ספינות עתיקות, בהן האניה שבתמונה בספר, אבל סה"כ – אכזבה רבתי.
יצאנו משם לאורך הטיילת המוגבהת, לצד הים, לעבר מוזיאון קטן ומיוחד עליו קראנו בספר – מוזיאון של אניות בבקבוקים. הפעם, הופתענו לטובה! נכון, המוזיאון קטנטן, אבל האניות פשוט מדהימות. ראינו גם סרטון קצר המדגים כיצד מייצרים את האניות וכיצד הן מוכנסות לתוך הבקבוקים – מדהים! כל הדגמים במימדים פצפוניים והם מאוד גמישים וע"י קיפול הם מוכנסים דרך צוואר הבקבוק פנימה ואז מותחים את החוטים והאניות ושאר המוצגים מתמתחים לגודלם המלא.
היות ותוך דקות המוזיאון התרוקן, הזוג שמתפעל אותו לקח אותנו לחדר נוסף ובו בקבוקים ענקיים איתם הילדים גם הצטלמו. לסיום, הם הראו לנו שהמוזיאון נמצא מעל המים! יש להם מן פתח קטן בתוך אחד הקירות וממנו מסתכלים למטה ורואים את הים!
יצאנו משם דרך הרחובות הציוריים לכיוון תחנת הרכבת שבסביבתה יש תחנה נוספת של המעבורת לכיוון החניה. התחנה נראתה נטושה למדי, אבל תוך דקות הגיעה המעבורת ואנחנו הגענו במהירות לרכב. היות ובדרך חזרה עוברים שוב בסביבות וולנדאם החלטנו לנסות את מזלנו. הגענו בסביבות 16:30 וניסינו למצוא חניה באיזור המתוייר. מצאנו חניה ריקה יחסית ליד מלון ומספר חנויות. הם הפנו אותנו לחניה חינמית שנמצאת ממש קרוב כדי שנגיע לכיוון המזח. ירדנו מהמכונית ויצאנו לכיוון המזח. המקום נראה נטוש! היו שם גם מספר מסעדות ריקות לחלוטין. מי היה מאמין?! ואנחנו חשבנו שרק חיפה מתרוקנת מוקדם...
אכלנו שם פיצה ונסענו חזרה, כדי להתחיל לארוז ולנקות את יחידת המגורים שלנו.
מחר חוזרים הביתה!
